שבעים ושתיים, ולא עוד “המטפלת החינמית

קוראים לי מלכה פרץ, אני בת שבעים ושתיים, ושלושים ואחת שנה עבדתי כפקידת קבלה במרפאת קופת חולים ברחוב ביאליק בחולון. לפני ארבע שנים פרשתי לגמלאות, ולראשונה בחיי הרגשתי שהזמן שלי שייך לי. אני גרה בדירת שלושה חדרים ברחוב סוקולוב, בעלי נפתלי נפטר לפני שמונה שנים. בהתחלה הבדידות כיפפה אותי, אבל בהדרגה למדתי לחיות אחרת. בבוקר הייתי הולכת לטייל בפארק וולפסון, פעמיים בשבוע הייתי הולכת לחוג התעמלות לגיל השלישי במתנ"ס, ולפעמים נפגשת עם חברות לעבודה על קפה ועוגה בקפה הקטן בקצה הרחוב.

יש לי בת יחידה, שירה. היא בת ארבעים ואחת, גרה עם בעלה אורן ושני הילדים בדירה קטנה בבת ים. נויה בת תשע ועידו בן שש. את הנכדים אני אוהבת בטירוף. מהרגע שהם נולדו עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעזור. כשהם היו חולים, אני הייתי זו שישבה איתם. כשהגן היה סגור, הילדים היו אצלי. בחופשות הייתי מכינה אוכל, לוקחת אותם לגן העיר, עוזרת לנויה עם שיעורי בית. לא ביקשתי תמורת זה שקל אחד. זה היה טוב לי להיות מישהי שצריכים.

אבל עם השנים, העזרה הזאת הפכה מבקשה לחובה. שירה הייתה מתקשרת בערב ואומרת: "אמא, מחר תיקחי את עידו מהגן בשלוש וחצי. לשנינו יש פגישות בעבודה." לפעמים אני הייתי שומעת על התוכניות באותו היום בעצמו, בשמונה וחצי בבוקר, כשכבר יצאתי מהבית לחוג התעמלות. ואם הייתי אומרת שיש לי תור לרופא או פגישה עם חברה, הייתי שומעת אנחה בטלפון. "טוב, נסתדר איכשהו." בקול שלה תמיד היה שמץ של תלונה.

יום שישי אחד, שירה הגיעה עם המשפחה לארוחת ערב שבת. הכנתי עוף בתנור, סלט חצילים ועוגת גבינה עם קרמבל ביסקוויטים שהילדים אוכלים ישר מהתבנית. אחרי האוכל אורן יצא עם הילדים למגרש המשחקים מתחת לבית, ואנחנו, אני ושירה, נשארנו במטבח. דיברנו על השכנה שלי מהקומה השנייה, שאחרי ניתוח ברך עברה לגור אצל הבן שלה בראשון לציון, כי לא הסתדרה לבד. ואז אמרתי, חצי בצחוק: "אני מקווה שכשאני אזדקן, גם אתם לא תשאירו אותי לבד."

שירה התרצנה באחת. "אמא, כדאי שלא תתלי תקוות שתגורי אצלנו." היד שלי קפאה מעל הכוס, האצבעות לופפות את השפה הקרה בלי להרים אותה. היא התחילה להסביר שהדירה שלהם בבת ים קטנה, הילדים גדלים, שניהם עובדים ולא יוכלו לטפל בקשישה. "אני לא רוצה יום אחד להיות נטל," עניתי. "בדיוק בשביל זה צריך לחשוב על זה כבר עכשיו. יש בתי אבות, יש שירותי סיעוד של המוסד לביטוח לאומי. לא אפשרי להטיל את הכול על הילדים." המילים שלה היו הגיוניות. הבנתי שילדים בוגרים לא מחויבים לזרוק את החיים שלהם. אבל הכוס נשארה בידי כל הדרך חזרה לכיור, ושם שטפתי אותה שוב ושוב, הרבה יותר זמן משצריך, רק כדי שהידיים שלי יהיו עסוקות במשהו.

באותו ערב ישבתי הרבה זמן לבד במטבח, מסדרת ומוציאה שוב את הכלים מהמזווה בלי סיבה אמיתית. נזכרתי איך שירה בילדותה סבלה מברונכיטיס כרוני. הייתי לוקחת ימי מחלה, נשארת לישון לצידה, נושאת אותה באמבטיה כשהייתה חלשה מכדי ללכת. אף פעם לא חשבתי שהיא חייבת לי משהו. שאלתי את עצמי למה העזרה שלי למשפחה שלה מובנת מאליה, ואילו האפשרות שאני אצטרך עזרה פעם מוגדרת מראש כנטל.

בבוקר למחרת, בשמונה ועשרים, שירה התקשרה. "אמא, סידרו לאורן את המשמרות בעבודה. מהיום צריך שתיקחי את הילדים כל יום. את נויה מבית הספר ברבע לארבע, את עידו מהצהרון בחמש. הם יאכלו אצלך ואנחנו ניקח אותם בערב." היא דיברה כאילו הכול כבר הוחלט. שאלתי כמה זמן זה יימשך. "אולי כמה חודשים. אחר כך נראה." "ומה עם התוכניות שלי?" "אמא, את בפנסיה. חוץ מזה, אלה הנכדים שלך." כששמעתי את המילים האלה, נזכרתי בשיחה מהערב הקודם. "כשאת צריכה את הזמן שלי, אני משפחה. וכשיום אחד אני אצטרך את העזרה שלך, אני הופכת לנטל?"

שירה שתקה. אחר כך התפרצה. אמרה שאני מבלבלת בין דברים שונים לגמרי ומנסה להכניס אותה לאשמה. אבל אני עמדתי על שלי. אמרתי שלא אוכל יותר לקחת את הילדים כל יום. אני יכולה לעזור פעמיים בשבוע ולפעמים בסופי שבוע, אם נתאם מראש. בימים אחרים הם יצטרכו צהרון, בייביסיטר, או שינוי משמרות בעבודה. הבת שלי טרקה את הטלפון. באותו שבוע היא כמעט לא התקשרה אליי. את הילדים לקח אורן או הסטודנטית ששכרו בשמונה מאות שקל בחודש, שעות ארבע עד שבע. הרגשתי אשמה, בעיקר כשנויה שאלה למה סבתא לא באה לקחת אותה יותר. אבל הבנתי שלילדים אפשר להסביר בפשטות: סבתא אוהבת אתכם, אבל יש לה גם חיים משלה.

שבועיים אחר כך שירה הגיעה בלי אורן והילדים, בשעה תשע בערב, אחרי שהילדים כבר נרדמו. היא נראתה עייפה ולא התיישבה מיד. הסתובבה במטבח, תיקנה את השיער, חיפשה מילים הרבה זמן. בסוף אמרה: "לא התכוונתי לומר שלא אטפל בך." עניתי שבדיוק כך זה נשמע, ושלא מספיק לה להגיד את זה ולהרגיש טוב — אני רוצה לדעת מה בדיוק ישתנה. היא ניסתה להסביר שהיא פשוט פחדה, ושזה לא תוכנן. עמדתי על שלי: "פחד לא פוטר אותך מהחלטה. או שיש לך תשובה, או שאין." רק אז, כשראתה שאני לא מתרככת, היא ישבה והתוודתה שהיא מפחדת מהאחריות. חמותה שלה טיפלה שנים באמא שלה, בלי עזרה חוץ, עד שהתרסקה מרוב עומס ואיבדה שליטה על עצבים בקול שהילדים לא יכולים לשכוח. שירה פחדה שיום אחד זה יקרה לה. דיברנו לא כאמא נפגעת ובת מתגוננת, אלא כשני אנשים בוגרים שעדיין לא סגרו את הפינה.

הסכמנו שאני אסדר את המסמכים החשובים שלי — ייפוי כוח מתמשך, צוואה, הנחיות מקדימות — ואבדוק מה שירותי הסיעוד של המוסד לביטוח לאומי מציעים, ואגיד בעצמי מה אני רוצה אם המצב הבריאותי שלי יתדרדר. שירה הבטיחה שהחלטות על חיי לא יתקבלו בלעדיי. גם הסכמנו על הילדים. כעת אני לוקחת אותם פעמיים בשבוע. בימים אחרים הם נשארים בצהרון, שעולה להם אלף ומאתיים שקל בחודש, או שההורים לוקחים אותם.

אני עדיין עוזרת לבת שלי. אבל עכשיו היא שואלת קודם אם אני יכולה. ואם אני עונה "לא", היא לא מזכירה לי יותר שאני בפנסיה.

לפני כמה ימים ישבנו שתינו באותו מטבח, ואני שלפתי מהמגירה תיקיה כחולה שהכנתי במשרד "קול ודגן" — ייפוי כוח מתמשך חתום ומאושר, פרטי קופת חולים, ורשימה קצרה שכתבתי בעצמי: מה אני רוצה ומה לא, אם יבוא יום שלא אוכל להחליט. שירה פתחה אותה, קראה שורה שורה, ואז הניחה אותה בחזרה על השולחן בלי מילה. לא התנצלה שוב. רק אמרה: "תשאירי אותה כאן, אצלך, שאני אדע איפה היא." ואני השארתי. זאת שלי, והיא תפתח אותה רק כשאני אגיד.

Rate article
שבעים ושתיים, ולא עוד “המטפלת החינמית