אחת עשרה שנים. זה הזמן שדליה כהן עבדה כמטפלת סיעודית בבולוניה, איטליה, בזמן שאמא שלה, רחל, התבגרה לבד בבית הקטן עם עץ הלימון בחצר. דליה הייתה בת שלושים ושבע כשעלתה במטוס הראשון מנתב"ג לבולוניה. אמרה אז לאמא שלה, בטלפון הציבורי בשדה התעופה: "שנה אחת, אמא. אני חוסכת קצת כסף וחוזרת." השנה הפכה לשלוש. אחר כך לשבע. אחר כך לאחת עשרה.
תמיד היה משהו. משכנתא שצריך לסגור. גג שדולף. תקופה שבה לא היה עבודה בארץ, ואחר כך תקופה שבה היה קשה מדי לוותר על המשכורת באירו. ודליה נשארה. היא טיפלה בקשישה בת תשעים בבית וילה ליד הפיאצה מג'ורה — רחצה אותה, בישלה לה, נתנה לה את הכדורים בשעה קבועה, קמה באמצע הלילה כשהזקנה צעקה בשנתה. לפעמים, כשהיא מיישרת את הכרית מתחת לראש של הגברת האיטלקייה, היא חשבה על אמא שלה, שגרה לבד בכפר ורדים, בבית עם הרעפים האדומים ברחוב הצבר.
רחל עברה את גיל השבעים ושתיים. הברכיים כבר לא נשמעו לה כמו פעם, והיא הפסיקה להעלות את פחי האשפה לרחוב בעצמה — השכן, מר אזולאי, עשה את זה בשבילה בלי לשאול. בכל שיחת טלפון רחל אמרה אותו דבר: "אני בסדר, דלי. אל תדאגי." ודליה ידעה שזה לא בדיוק נכון, אבל לא הפצירה. בכל יום שישי הן דיברו בווידאו-קול. רחל הראתה לה את הגינה, את עץ הלימון שכבר הניב פרי, את הכלב של השכנים שנכנס דרך החור בגדר. דליה הראתה לה את הרחוב באיטליה, את החלונות התריסים הירוקים. אחרי כל שיחה, רחל נשארה כמה דקות עם הטלפון בידה, והבית נהיה שקט מדי.
בשלוש השנים האחרונות דליה חזרה הביתה פעם אחת, לחמישה ימים בלבד. כל פעם שתכננה לחזור, קרה משהו בעבודה — הגברת חלתה, המשפחה ביקשה שתישאר, לא היה מי שיחליף אותה. בערב אחד בספטמבר, רחל שאלה אותה בטלפון: "דלי, אני אראה אותך השנה?" דליה שתקה. הכרטיס כבר היה קנוי. המזוודה כמעט ארוזה. אבל היא רצתה להפתיע אותה. "אני לא חושבת, אמא," היא אמרה.
בצד השני השתררה שתיקה ארוכה. "אה, ככה…" אמרה רחל, בקול שניסה להישמע קליל. "לא נורא. העיקר שתהיי בריאה." "כעסת?" "איך אכעס?" ואז רחל אמרה משפט שדליה נשאה איתה הרבה זמן: "בגיל שלי כבר לא סופרים שנים, דלי. סופרים כמה פעמים עוד יוצא לראות אחד את השני." דליה ניתקה את השיחה ובכתה בחדרה, בין ארבעה קירות שכורים בעיר זרה.
יומיים אחר כך, בשעה שתים עשרה בצהריים, מונית עצרה בקצה רחוב הצבר. דליה ירדה ממנה עם תרמיל על הכתף וגררה מזוודה גדולה. היא ביקשה מהנהג לא להתקרב לבית — רצתה ללכת את הקטע האחרון ברגל. עם כל צעד היא זיהתה משהו: הגדר של משפחת פרץ, עץ השקד בפינת הרחוב, הברז הציבורי שממנו שתתה בתור ילדה, השער הכחול שנפתח מאות פעמים בילדותה.
בחצר, רחל השקתה את עציצי הגרניום. דליה עצרה מול השער. לכמה שניות לא הצליחה להוציא הגה. ואז צעקה: "אמא!" רחל הסתובבה. הביטה לעבר השער כאילו לא מאמינה למה שהיא רואה. קנקן ההשקיה נפל מידה על האדמה. "דליה?" דליה פתחה את זרועותיה. "באתי, אמא." רחל הביאה את שתי הידיים לפה, ואז געתה בבכי. דליה השאירה את המזוודה ליד השער ורצה אליה. הן התחבקו זמן ארוך, בלי מילים. רחל אחזה בה בשתי ידיים, כאילו פחדה שברגע שתרפה, הבת שלה תיעלם בחזרה לאיטליה.
"שיקרת לי," לחשה רחל בסוף. דליה צחקה ובכתה בו-זמנית. "רק הפעם." "אמרת שלא באה." "אם הייתי מספרת לך, לא היית ישנה שני לילות." רחל נגעה בלחיים שלה, בדקה אותן כמו שבודקים תוצרת בשוק. "תני לי להסתכל עלייך." "מה יש לראות?" "אם עדיין את הבת שלי." דליה חייכה. "ו?" רחל חיבקה אותה שוב, חזק. "עדיין שלי."
באותו ערב הן לא עשו שום דבר מיוחד. לא יצאו למסעדה בנהריה, לא פתחו בקבוק יין. רחל הניחה על השולחן חביתה, סלט ירקות מהגינה, גבינה בולגרית וזיתים כבושים בבית. דליה אכלה כאילו זו הארוחה הכי טובה בעולם. "באיטליה יש לך הכל," אמרה רחל. "יש." "אז למה את אוכלת ככה?" דליה הביטה סביב — במטבח שבו גדלה, במגבת התלויה ליד הכיריים, באמא שלה יושבת ממול. "כי את זה אין לי שם."
בימים שאחר כך דליה עשתה דברים שפעם לא הייתה שמה לב אליהם. היא נסעה עם רחל לשוק בכרמיאל. הביאה לה את התרופות מבית המרקחת ומיינה אותן לפי ימות השבוע בקופסת פלסטיק. תיקנה את הצוהר בשער שחרק. שתו קפה הפוך ביחד כל בוקר על המרפסת. ישבו בערב על הספסל בחצר בלי לדבר.
יום אחד רחל שאלה: "מתי את נוסעת?" דליה הביטה בה. "בעוד שבועיים." רחל השפילה מבט. "עובר מהר." "אני יודעת." דליה אחזה בידה. "אבל הפעם אני לא נותנת לזה לעבור שוב שנים עד שאחזור." "אל תבטיחי אם את לא יכולה." "אני יכולה."
אבל השבוע השני לא היה כמו הראשון. בערב חמישי, כשדליה ישבה במטבח וממיינת את הכביסה, הטלפון שלה צלצל — מספר איטלקי. זה היה בנה של הגברת מבולוניה. הקול שלו היה נמוך, נסער. "דליה, סבתא נפלה במקלחת. היא בבית חולים." דליה עמדה שם, הטלפון עדיין ביד, מביטה בערמת הכביסה הקטנה מולה. רחל, שישבה בסלון, שמעה את הטון בקולה ובאה לדלת המטבח.
"מה קרה?" "הגברת שאני מטפלת בה. נפלה." רחל לא אמרה כלום. היא רק הביטה בבת שלה, ובעיניה עברה ידיעה ישנה — הידיעה שהחג הזה עומד להסתיים מוקדם מדי. "את חייבת לחזור," אמרה רחל, לא כשאלה. "יש לה מישהו אחר שיכול לטפל בה עד שאני אחזור?" "בת שלה גרה בטורינו. היא יכולה להגיע מחר." "אז יש לך זמן עד מחר," אמרה רחל בשקט. "לישון עוד לילה אחד בבית."
דליה ישבה על הכיסא ובכתה בפעם השנייה באותו חודש. לא מהעצב על הגברת שנפלה, אלא מזה שהיא הבינה, בבירור שלא ידעה עד עכשיו: היא לא יכולה להמשיך ככה. אחת עשרה שנים של "עוד קצת," "עוד עונה," "עוד עד שיתייצב המצב," ובינתיים אמא שלה סופרת לא שנים אלא פגישות.
באותו לילה דליה לא ישנה. היא ישבה על המרפסת עם המחשב הנייד ופתחה את אתר לשכת התעסוקה, ואחר כך את הקבוצה בפייסבוק של מטפלות סיעודיות שחזרו לישראל. בשלוש לפנות בוקר היא כתבה הודעה לבן של הגברת האיטלקית: היא תישאר עד שהבת שלו תגיע, אבל בעוד חודש היא מתפטרת. לא בעוד שנה. לא "כשיתייצב המצב." בעוד חודש בדיוק.
בבוקר היא הראתה לרחל את המסך — את מכתב ההתפטרות שכתבה, את הטופס למשרד הרווחה על תפקיד מטפלת בקהילה בכרמיאל, במרחק עשר דקות נסיעה מהבית. "אני חוזרת סופית," אמרה. "לא לביקור. חוזרת." רחל הביטה בטלפון, ואז בדליה, ואז שוב בטלפון, כמו שבודקים אם חלום נעלם כשמסתכלים עליו פעמיים. "את בטוחה?" "אני יודעת בדיוק מה אני מפסידה בשכר. שמונה מאות אירו בחודש, בערך שלושת אלפים ומאתיים שקל. וזה בסדר."
היא טסה חזרה לבולוניה כמו שהבטיחה, נשארה עד שבת הגברת הגיעה מטורינו, מסרה את התפקיד, ארזה אחת עשרה שנים של חיים בשתי מזוודות ותרמיל. בעברה בשדה התעופה בן גוריון, בדרך החוצה, היא כבר לא הרגישה שהיא נכנסת לביקור. היא הרגישה שהיא באה הביתה.
חודשיים אחר כך, בערב חורפי עם גשם קל על גג הרעפים, דליה ישבה במטבח וממיינת שוב את התרופות של רחל בקופסת הפלסטיק, ורחל ישבה מולה וקילפה תפוזים מהעץ בחצר. השער הכחול נחרק ברוח, אבל הפעם לא היה בו כאב. "את יודעת מה השתנה?" שאלה רחל. "מה?" "אני מפסיקה לספור מתי תבואי. פשוט יודעת שאת פה." דליה הניחה את הקופסה על השולחן, קילפה תפוז, והושיטה לרחל פלח ראשון.
