אני עובדת בקופת חולים ליד הכניסה לשכונה, ובסידור המשמרות שלי יש הפסקה קבועה בשעה ארבע, בדיוק כשהאור מתחיל להטות. את השכונה הזאת ברמת ישי אני מכירה כמו את כף ידי — עשרים ושתיים שנה גרתי כאן לפני שעברתי לדירה הקטנה יותר ליד הצומת. יש לי הרגל: כשההפסקה מגיעה, אני יורדת עם כוס קפה ויושבת על הספסל ליד חנות המכולת של אבו-ראמי, זה שמוכר גם סיגריות וגם ביצים טריות מהלול של גיסו. משם רואים חצי רחוב.
את דורון כרמי אני מכירה משם. איש שקט, נגר, עובד בסדנה קטנה בקומת הקרקע של הבניין שלו, ברחוב הדס. הוא ואשתו, איילת, גרים שם עם שני ילדים כבר עשר שנים. את החתול שלהם, שקוראים לו "פלפל" — כתום עם פס לבן דק מתחת לסנטר, כמו טיפת שמנת שנשפכה — אני זוכרת עוד מלפני שנעלם. הוא היה יושב על אדן החלון של הסדנה ומביט לרחוב כאילו הוא הבעלים של הרחוב כולו.
זה קרה בליל שבת, לפני קרוב לשנה וחצי. דורון סיפר לי את זה בעצמו, בלי שביקשתי, כמו שאנשים מספרים דברים לרוקחת או למוכרת בקופה — כי אני לא צד בסיפור, רק מישהי שנמצאת שם. הוא הזיז ארגזי כלים בין הסדנה לחניה כל אחר הצהריים, הדלת האחורית נפתחה ונסגרה עשרות פעמים. בשמונה בערב איילת שאלה איפה פלפל. הוא שרק — שני שריקות קצרות ואחת ארוכה, ככה הוא קרא לו תמיד — ושום דבר לא ענה.
מה שבא אחר כך ידעתי לא רק מדורון אלא מכל השכונה: כרוזים על עמודי החשמל, קבוצת וואטסאפ שנקראה "מחפשים את פלפל", איילת שדופקת על כל דלת ברחוב הדס ובסמטה המקבילה. הביאו לי גם אני תמונה על הטלפון פעם, שאלו אם ראיתי חתול כתום ליד המכולת. אמרתי לא. זה קרה עוד כמה פעמים באותה שנה — מישהו מזהה, כולם רצים, ומתברר שזה לא הוא. פעם אחת דורון בא רץ אל תוך המרפאה שלנו בלי תור, מבקש שנבדוק שבב של חתול שמישהו הביא — לא היה שבב בכלל, זה לא היה פלפל.
אחרי חצי שנה השכונה פשוט הפסיקה לדבר על זה. לא כי שכחו, אלא כי אין מה להגיד כשאין חדש. אני המשכתי לראות אותם דרך חלון הסדנה — הקערה של פלפל עוד עמדה ליד הדלת האחורית, ראיתי אותה כשעברתי לקנות ביצים. איילת סיפרה לי פעם, בלי שאלתי, שאף אחד מהם לא יושב יותר על הספסל העץ ליד החלון, המקום שפלפל היה תופס שם כל ערב. "מקום ריק כואב לגעת בו," היא אמרה, ומזגה לי תה בלי לשאול אם אני רוצה.
ביום השנה לו, שמעתי שאיילת סוף סוף הרימה את קערת המים שעמדה ליד הדלת האחורית כל הזמן הזה. דורון הפסיק לדבר על זה בקול, אבל המשיך לצאת עם האופניים כל אחר הצהריים לכיוונים שונים בשכונה — כאילו הוא לא מחפש, רק רוכב.
שבעים ושניים ימים אחרי זה, בערך שבוע וחצי לפני חג הסוכות, אני ישבתי על הספסל שלי עם הקפה כרגיל. ראיתי את דורון עוצר את האופניים באמצע הרחוב, פתאום, בלי אזהרה. הוא ירד וכרע ליד משאית מסחרית חונה שהייתה שם כבר שבוע, של קבלן שיפוצים משכונה אחרת. משהו כתום זז מתחת לגלגל האחורי.
הייתי רחוקה מדי בשביל לשמוע בבירור, אבל ראיתי אותו משרוק — שתיים קצרות, אחת ארוכה — פעמיים. ואז חתול רזה נורא, פרווה מלוכלכת ומעומעמת, יצא לאט מתחת למשאית ורץ אליו. דורון ישב על המדרכה עם החתול בזרועות, וגם מהמרחק שלי ראיתי את הגב שלו רועד. הוא הוציא טלפון, דיבר, קם, ישב שוב.
איילת הגיעה ברכב תוך רבע שעה, זה בטוח כי סגרתי את ההפסקה שלי בדיוק אז. היא יצאה מהרכב ועצרה במקום, יד על הפה. דורון הרים את החתול קצת, ואז שמעתי אותה — לא צעקה, משהו יותר שקט — קוראת "פלפל" כאילו השם עצמו כבד מדי להגיד. החתול הביט בה שנייה, ואז קפץ מהזרועות של דורון ורץ אליה. היא כרעה על המדרכה, ממש שם, ליד הגלגלים המלוכלכים של המשאית, ותחבה את הפנים בפרווה שלו.
לא ניגשתי. זה לא היה שלי לגעת בו. חזרתי למשמרת אחרי חמש דקות, אבל דרך החלון של המכולת עוד ראיתי אותם שלושתם על המדרכה — לא זזים.
השבוע אחרי, כשחזרתי לקנות ביצים אצל אבו-ראמי, ראיתי משהו דרך חלון הסדנה של דורון: פלפל ישן על אדן החלון, בדיוק במקום שהיה יושב בו לפני שנעלם, מקופל בכדור קטן, כאילו לא עבר יום. הקערה, זו שאיילת הרימה ביום השנה, חזרה למקומה ליד הדלת האחורית — מלאה מים.
דורון סיפר לי שהווטרינר אמר שהחתול ירד במשקל בצורה חמורה אבל אין שום פגיעה שלא תתאושש עם אוכל ומנוחה. הם לא יודעים איפה הוא היה כל השבעים ושניים ואת השבעה ושלושים ושבע ימים לפני זה. מישהו האכיל אותו, אולי. אולי ישן מתחת למרפסות. זה לא משנה יותר, דורון אמר לי, ותקע את הידיים בכיסים כאילו רצה להסתיר שהן עוד רועדות קצת.
לא שאלתי יותר שאלות. יש דברים שמספיק לראות מהצד.
