הקונסרבטוריון למחול "בית המחול" בחצור הגלילית נחשב למקדש הבלט הקלאסי של כל הצפון. בכל בוקר עשרות תלמידים חצו את הסף מעץ הזית הכהה בחלום לדרוך יום אחד על במת האופרה הישראלית או היכל התרבות בתל אביב.
בראש הקורס המתקדם עמד עידו כרמלי, בן שלושים וארבע, רקדן ראשי לשעבר שעבר להוראה אחרי פציעה בגיד אכילס שסתמה את הקריירה שלו על הבמה. הוא היה חמור עד אכזריות, והתלמידים ידעו את זה היטב: מי שטעה בתנועת ידיים נשלח לסוף המעבר בלי מילה מיותרת.
באותו יום שלישי בינואר ירד שלג נדיר על ההרים, וחלונות האולם היו מכוסי אדים מנשימתם של עשרים גופים בתנועה. הרדיאטור חרק, ובפינה, מתחת למראה, אחת התלמידות שכחה תרמוס תה נענע שכבר התקרר. עידו הלך בין השורות, מתקן בקצה המקל שלו.
"אגן פנימה, נועה. עוד פעם. מהתחלה, כל האלכסון."
באותו רגע נפתחה הדלת עם חריקה שכולם הכירו היטב — היא הייתה צריכה שמן כבר חודשים. הראשים הסתובבו כאחד.
על הסף, עם שלג שעדיין נמס על כתפי מעיל כחול כהה, עמדה אישה מבוגרת. היא נראתה בת תשעים ומעלה. היא לבשה בגד גוף שחור, טייץ לבן ונעלי חצי נקודה קשורות בצורה מושלמת, כאילו נעלה אותן כל יום בחייה. שיערה הלבן היה אסוף בקוקו הדוק. בידה נשאה תיק בד ישן עם האותיות "א.ב." רקומות עליו.
השתיקה נמשכה אולי שש שניות. אחר כך עידו הניח את המקל ליד המראה וניגש אליה.
"גברתי, כנראה טעית בקומה. מועדון הקשישים נמצא ברחוב הרצל, שני רחובות מכאן."
האישה הביטה בו בלי להתרגש. "אני יודעת בדיוק איפה אני. באתי לשיעור."
כמה תלמידים החליפו מבטים, ונערה ליד המוט שמה יד על הפה לחנוק צחוק.
עידו נאנח, מנסה למצוא טון סבלני שלא היה טבעי לו. "תאמיני לי, בלט קלאסי זה לא משחק. בגיל הזה מספיק צעד לא נכון כדי לשבור ירך, ואני אהיה אחראי מול חברת הביטוח."
"אני לא אשבור כלום."
"גם אם כן, אני לא יכול לקבל אותך לקורס הזה."
"ולמה לא?"
עידו היסס רגע ארוך מדי. "כי זה לא מקום ל… אנשים כמוך."
"איזה מין אנשים, סליחה?"
"אנשים מבוגרים. אני מטיל ספק שאת בכלל מסוגלת להחזיק מעמד על חצי נקודה, קל וחומר לעשות פירואט."
צחוק עבר באולם. בחור שנשען על המראה הניד בראשו, משועשע: "כנראה טעית בכתובת של המרכז לגיל השלישי ברחוב ויצמן."
תלמידה נוספת גיחכה כשהיא מתכסה במגבת. אירית ברזילי — כי כך קראו לה — הקשיבה לכל זה בלי לשנות את הבעת פניה. היא הניחה את התיק ליד הקיר, סמוך לרדיאטור, והורידה לאט את המעיל, קיפלה אותו בקפידה על משענת כיסא, כמו מי שחזרה על אותה תנועה שבעים שנה לפני כל חזרה.
"מה בכוונתך לעשות?" שאל עידו, עם נימה של עצבנות בקולו.
"להראות לכם משהו. אחר כך תחליט בעצמך."
היא צעדה עד מרכז האולם. קרשי הרצפה חרקו תחת צעדיה, כמעט בלתי מורגשים. אף אחד לא התייחס אליה ברצינות — עד שהרימה את זרועותיה בפוזיציה ראשונה.
מהרגע הזה איש לא צחק יותר.
זרועותיה ציירו קשת מלאה, הגב שלה ישר בלי שום כפיפה, הכתפיים נמוכות בדיוק כמו שמלמדים בספרי הלימוד הצרפתיים. היא ביצעה תנועה איטית ורציפה, ואז ניגשה לפירואטים — סיבוב ראשון, שני, נקיים. בשלישי משהו זז: הראש איחר להתחבר לציר, כף הרגל התומכת גלשה סנטימטר על הפרקט הרטוב מהאדים, והיא נחתה כבדות על שתי הרגליים, נאלצת לפשוק ידיים לצדדים כדי לא ליפול. לרגע אחד, ארוך מדי, היא עמדה כפופה מעט, נושמת מהפה, אצבעות ידה האחת אוחזות בחוזקה בירכה.
מישהו באולם צחקק חנוק, ומיד השתתק כשעידו זרק בו מבט.
אירית לא הביטה באיש. היא הרימה את הסנטר, ניגבה בגב היד את הזיעה שירדה מקו השיער, וחזרה למרכז האולם. הפעם לא ניסתה שוב פירואט. היא עברה לתרגיל שהגוף שלה עוד זכר בלי לחשוב — אדאג'ו איטי, רגל נשלפת לאט לצד, הבהונות מתוחות כמו להב, בלי שום דרישה למהירות שהברכיים כבר לא נתנו. ברכה התומכת רעדה, אבל היא החזיקה שם, שנייה ארוכה, שתיים, כמו מי שמחליטה בכוח הרצון להוכיח דבר אחר לגמרי מזה שניסתה קודם.
עידו עמד קפוא ליד המראה. לא מחא כפיים. הוא ניגש לאט, עצר במרחק שלושה צעדים ממנה.
"את בסדר?" שאל, בלי הטון המתנשא מקודם.
"נפלתי על התרגיל הכי קל שלי," אמרה אירית, עדיין מתנשמת. "לא ציפיתי לזה."
"אז למה המשכת?"
"כי אם הייתי עוצרת שם, היית זוכר אותי כאישה שנפלה. ככה תזכור מה עוד נשאר."
עידו לא ענה מיד. הוא הביט בנעלי חצי הנקודה שלה, בסרטים הישנים אך הקשורים בקפידה, ומשהו בזה עצר אותו — לא זיכרון שלם, רק חתיכה: ריח של רוזין ועץ ישן, קול אישה סופר בקצב "ואחת, ושתיים" בעברית עם מבטא רוסי כבד, וכף יד קרה שתופסת לו את המרפק ומיישרת אותו. הוא לא ידע אם זה קרה כאן, באולם הזה, או שהוא רק רוצה שזה יהיה נכון.
"למדתי אצל מישהי כמוך פעם," אמר לבסוף, לאט, בודק את המילים. "מורה זקנה שהחזיקה לי את המרפק ככה." הוא הרים את היד, מדגים על עצמו. "לא זוכר את הפנים שלה. רק את היד."
"היו הרבה מורות זקנות בצפון הזה," אמרה אירית. "אולי אני, אולי לא. אל תעשה מזה יותר ממה שזה."
הוא לא התעקש. משהו בו רצה שזאת תהיה היא, אבל הוא לא היה בטוח, וזה הפריע לו יותר משהיה מוכן להודות.
מהמסדרון, מורה מבוגרת שעברה שם עצרה בפתאומיות מול הדלת הפתוחה. "זה לא יכול להיות…" מלמלה, כשידה על פיה. "זו אירית ברזילי."
השם עבר בין התלמידים כמו זרם חשמלי. מישהי ראתה את תמונותיה השחורות-לבנות התלויות במסדרון הקומה השלישית, מתחת לשלט "כוכבות היסטוריות של האופרה הישראלית 1958-1974". אחרת נזכרה שקראה, בגיליון ישן של מגזין מחול שסבתה מצאה בעליית הגג, שהכרטיסים להופעותיה נגמרו תוך שעתיים.
"למה באת דווקא היום, לכאן, לקורס שלי?" שאל עידו.
"בעלי אבנר נפטר לפני שלושה חודשים," אמרה אירית, ויושבת על אחד הספסלים, עדיין מתאוששת. "מאז הבית שלי שקט מדי. והשבוע קיבלתי מכתב מהעירייה." היא פתחה את תיק הבד והוציאה ממנו מעטפה מקומטת ומקופלת בפינה אחת. "רוצים לסגור את אולם החזרות בבית הכנסת הישן ברמת חצור, זה שבו אני מלמדת בחינם כל יום שישי אחר הצהריים, כדי להפוך אותו למחסן ציוד. יש לי שם שבעים ותשעה תלמידים, בגילאי שש עד חמש עשרה, ואף אחד מהם לא יכול לשלם שכר לימוד כמו שמשלמים כאן. צריך קצת יותר משבעת אלפים שקל עד סוף החודש כדי לחדש את החוזה, אחרת העירייה מעבירה את המקום לרשות מחלקת התברואה."
"וחשבת שלבוא הנה, לקורס המתקדם שלי, יעזור?"
"קודם חשבתי ללכת ישר לעירייה, אבל שם כבר אמרו לי לא פעם אחת. אז חשבתי — אם מישהו כאן יראה שבגיל תשעים ואחת עוד יש מה להראות, גם כשזה לא יוצא מושלם, אולי הוא יעזור לי למצוא דרך."
עידו הביט בתלמידיו, ואז שוב בה. "תני לי כמה ימים," אמר בקול נמוך, והלך להתקשר למנהל הקונסרבטוריון.
המנהל, כשירד מהקומה העליונה בכפכפים ועדיין עם כוס קפה ביד, לא התלהב. "אנחנו לא עמותת צדקה, עידו. יש לנו תקציב, יש לנו לוח שנה, ויש לי חצי אולם ריק בגלל השיפוץ בגג." הוא הסכים בסוף לא כי השתכנע, אלא כי עידו איים לבטל את שיעורי התגבור שלו בסוף השבוע אם לא יקבל לפחות ניסיון, ולמנהל לא היה מי שיחליף אותו.
שלושה שבועות אחר כך, באולם הגדול של בית המחול, נערך ערב גאלה. לא היה קל לארגן אותו: שני תלמידים ותיקים סירבו להופיע בחינם וישבו בחוץ באותו ערב, נעלבים, והמנהל התעקש למכור רק שני שלישים מהמקומות "כדי לא להסתכן שהאולם יישאר ריק אם לא ימכר הכול". בסוף נמכרו רוב הכרטיסים, שישים ושלושה שקלים ליחידה.
אירית לא רקדה באותו ערב — אחרי מה שקרה בחזרה הראשונה היא לא הסתכנה שוב, וישבה בשורה הראשונה, לבושה באותו מעיל כחול כהה. בסוף המופע ספרו את ההכנסות על שולחן ליד הפרגוד, בעזרת גזבר בית הכנסת שהמתין בצד עם מחשבון: שישה אלפים ושלוש מאות שקל. חסרו קרוב לאלף שקל.
עידו עמד לצד השולחן, מביט במספר. "יש לי עוד שיעורים פרטיים שלא נכנסו לתקציב הקונסרבטוריון," אמר. "לוקח לי חודשיים לגמור, אבל זה יסגור את הפער." אירית לא הודתה לו במילים — היא רק הניחה יד על הדף עם המספרים, כאילו לסגור אותו.
הפער נסגר, אבל לא בלי מחיר: המנהל הודיע שהחל מהסמסטר הבא לא יאשר יותר "פרויקטים חיצוניים" באולם הגדול, וקורא התגבור של עידו יצטרך לעבור לשעות אחר הצהריים המאוחרות, אחרי שכבר איבד בגלל זה שני תלמידים שעברו לקונסרבטוריון בכרמיאל.
בבוקר שישי, בבית הכנסת הישן ברמת חצור, אירית עמדה לבדה באולם החזרות, לפני שהתלמידים הגיעו. האור נכנס אלכסוני מהחלונות הגבוהים ונח על רצפת העץ השחוקה. היא ישבה על הספסל בקצה, פתחה את התיק, והוציאה ממנו נעל חצי נקודה אחת — האחרת נשארה בפנים. היא החזיקה אותה בשתי כפות הידיים, מסובבת אותה לאט, בודקת את הסוליה השחוקה בקצה, במקום שבו הבד כבר דיקדק ונקרע קצת מרוב שימוש.
