השם שרשום על חוזה השכירות שלי כבר שנה וחצי הוא לא השם שלי. זה השם של אמי החורגת, דבורה.
התחלתי לשים לב לזה רק כשהתחלתי לספור. ולפני שסיפרתי לאף אחד, סיפרתי לעצמי, בלילה, כשהילד כבר ישן ואני יושבת על השטיח בסלון עם מחשבון בכף היד.
קוראים לי מאיה, אני בת עשרים ותשע, ובחודש התשיעי להריון עמדתי באולם האירועים "גני התקווה" בפתח תקווה, עם יד אחת נשענת על הבטן והשנייה אוחזת כוס מים מוגזים שהמלצר הביא בלי שביקשתי. האולם היה מקושט בפרחי חרצית לבנים, המפות היו בצבע שמפניה, ועל שולחן מיוחד היו ערוכות מתנות עטופות בנייר כסוף. זו הייתה מסיבת "ברוך הבא" לתינוקת שלנו, שאמורה הייתה להיוולד בעוד חודש. ההזמנות יצאו על שם המשפחה. לא על שמי ועל שם בעלי, אלנון — על שם המשפחה שלו.
אלנון עמד לידי בחליפה כהה, מסתכל על השעון בטלפון שלו כל כמה דקות. "אבא שלי רצה שכולם יהיו כאן הערב," הוא אמר לי בבוקר, כשהתעקש שאבוא למרות שהרגליים שלי נפוחות ואני בקושי מצליחה לישון על הצד. "זה חשוב לו."
"חשוב לו למה בדיוק?" שאלתי, אבל הוא כבר היה עסוק בעניבה מול המראה, ולא ענה.
חמי, מר יגאל אלנון, הוא בעלים של רשת חברות ניקיון ואבטחה שפרושה על פני גוש דן. אנשים מדברים עליו בזהירות. לא בפחד ממש, אבל בזהירות — כאילו כל מילה עלולה לחזור אליו. גדלתי בבת ים, אצל אמא חד־הורית שעבדה כקופאית בסופר שוק ושילמה את שכר הדירה שלנו בשיקים דחויים. לא הכרתי עולם כזה, שבו אנשים משנים את הטון שלהם כשמישהו נכנס לחדר.
חשבתי שהביטחון של אלנון הוא מה שמשך אותי אליו. אחר כך הבנתי שביטחון ושליטה, כשמסתכלים עליהם מהצד הלא נכון, נראים כמעט זהים.
באמצע הערב, כשההורים שלי כבר התיישבו בפינה עם כוסות מיץ תפוזים ולא ידעו עם מי לדבר, דבורה — אשתו השנייה של יגאל, שאני קוראת לה "דבורה" ולא "אמא" כי היא ביקשה ממני את זה במפורש בפגישה הראשונה שלנו — קמה ונקשה בכפית על כוס יין.
"יש לנו הודעה," היא אמרה, מחייכת אל יגאל. "בזמן שכולנו כאן, ולכבוד הנכדה החדשה שבדרך — יגאל ואני החלטנו להעביר את הדירה ברחוב ירושלים 14 על שמי. זה כבר סודר אצל עורך הדין."
היא לא הביטה אליי כשאמרה את זה. אבל אני ידעתי בדיוק על איזו דירה היא מדברת.
זו הדירה שאני ואלנון גרים בה. שלוש שנים. הדירה שיגאל "השאיל" לנו כשהתחתנו, בקומה שנייה, שני חדרים וחצי, עם מרפסת קטנה שרואים ממנה את גג בית הכנסת ברחוב הסמוך. שילמנו שכר דירה — לא הרבה, אבל שילמנו, כל חודש, בהעברה בנקאית לחשבון על שם "י. אלנון בע"מ". מעולם לא חתמתי על כלום. מעולם לא ראיתי חוזה עם שמי. תמיד הנחתי שיום אחד, כשהילדה תיוולד, זה יעבור אלינו. זה מה שאלנון אמר לי, לפחות. "זה שלנו בפועל," הוא אמר. "אבא רק שומר את זה בשם החברה מסיבות מס."
עכשיו, מול כל האורחים, כולל עורך הדין המשפחתי שישב בשולחן הראשון ואכל סלמון מעושן, דבורה הודיעה שהדירה עוברת אליה. לא אלינו. אליה.
הסתכלתי על אלנון. הוא לא הביט בי. הוא הרים כוס והצטרף למחיאות הכפיים המנומסות.
בדרך הביתה, במונית, שאלתי אותו למה הוא לא אמר כלום.
"מאיה, זה סידור בין ההורים שלי. זה לא נוגע לנו."
"זה הבית שלנו."
"זה הבית שלהם, שהם מרשים לנו לגור בו."
המשפט הזה נשאר בי כמו עצם שנתקעה בגרון.
באותו לילה, אחרי שאלנון נרדם, ישבתי בסלון עם התיק שלי — התיק הכתום שאני שומרת בו את כל הניירת החשובה — והוצאתי את כל הקבלות של שכר הדירה. שלוש שנים. שלושים ושישה תשלומים. אחת אחת, ספרתי אותן על השטיח, מסודרות לפי חודשים, כמו שחקן שולחן מסדר קלפים. הסכום הכולל: מאה שמונים ואלפיים שקלים ששילמנו על דירה שלא הייתה, ולא תהיה, שלנו.
לא בכיתי. הרגשתי משהו הרבה יותר קר מזה.
בשבועות הבאים דבורה התחילה לבוא "לבקר" בדירה בלי להתקשר קודם. פעם אחת היא הביאה איתה מודד שטחים, "רק לבדוק משהו לצורך הביטוח," היא אמרה. פעם שנייה היא שאלה אותי אם אנחנו מתכננים "להישאר הרבה זמן", כי "יש להם תוכניות לדירה הזאת אחרי שהנכדה תגדל קצת."
לא עניתי לה. עניתי לעצמי, בלילה, עם המחשבון.
ילדתי בת. קראנו לה נועה. שבוע אחרי הלידה, כשעדיין הייתי מרגישה כמו מישהי שהרכיבו אותה מחדש בחיפזון, יגאל בא לבקר בבית החולים איכילוב עם זר פרחים ומעטפה. במעטפה היה שיק על סכום נדיב, "מתנה לנכדה." הוא חייך אליי חיוך שאני זוכרת בדיוק — לא חם, לא קר, מדוד. "עכשיו כשיש לנו נכדה, מאיה, אני מקווה שתביני שהמשפחה הזאת דואגת לשלה."
"אני מבינה בדיוק כמה המשפחה הזאת דואגת," אמרתי לו. הוא לא הבין את הטון. או שהבין, והחליט להתעלם.
חודש אחרי, כשנועה הייתה כבר בת חודש וישנה שינה תקינה יחסית, התקשרתי לעורכת דין בשם רחל ברקוביץ', שמצאתי דרך חברה מהעבודה הישנה שלי. הראיתי לה את כל הקבלות, את התכתובות בוואטסאפ עם אלנון שבהן הוא כתב במפורש "זה יהיה שלנו בסוף", ואת ההודעה המוקלטת שבה דבורה מכריזה על העברת הבעלות — הקלטתי אותה בטלפון בלי שאף אחד ידע, כי משהו בי כבר לא סמך על אף אחד בחדר הזה.
"את לא יכולה לבטל את ההעברה," רחל אמרה לי, "הדירה רשומה על שם החברה, והם רשאים להעביר אותה כרצונם. אבל את יכולה לתבוע החזר של דמי שכירות ששילמת על נכס שהובטח לך בכתב ובעל פה, ולדרוש הכרה בזכות מגורים לפי הבטחה שהסתמכת עליה."
לקח שמונה חודשים. ישיבות, מסמכים, פגישות שבהן אלנון ישב מולי בבית משפט השלום בתל אביב ולא הצליח להסתכל לי בעיניים. בסוף הגיע הסכם: לא נקבל את הדירה — זה לא היה מציאותי מלכתחילה — אבל קיבלנו החזר של מאה עשרים אלף שקל, וזמן מגורים מוגן של שנה נוספת עד שנמצא מקום חדש.
לקחתי את הכסף. פתחתי חשבון בנק חדש, על שמי בלבד, בבנק לאומי, סניף שאלנון אפילו לא יודע איפה הוא. לא סיפרתי לו על החשבון. זו הפעם הראשונה מזה חמש שנים שיש לי כסף שאף אחד חוץ ממני לא יודע עליו.
לפני חודש עברנו, נועה ואני, לדירה שכורה קטנה ברמת גן, שם ברחוב ז'בוטינסקי, קומה שלישית בלי מעלית אבל עם שמש נכנסת כל הבוקר למטבח. אלנון בא לבקר בסופי שבוע. הוא עוד לא יודע שהחוזה החדש רשום רק על שמי, ושכשהוא ישאל למה אני לא רוצה לחזור לגור "קרוב למשפחה", אני פשוט אניח על השולחן את התיקייה הכתומה, עם כל הקבלות מסודרות שוב, ואגיד לו שיש לי כבר מספיק ניירת מהמשפחה שלו לכל החיים.
בערב שלפני שעברנו, ישבתי על הרצפה עם נועה על השטיח, עדיין ריק מרהיטים, ומהחלון נשמע הכלב של השכנים נובח על מישהו שחונה במקום שלא צריך. פתחתי את אפליקציית הבנק בטלפון והסתכלתי על היתרה. לא בגלל הגאווה. סתם — כדי לוודא שזה באמת שם, שזה באמת קרה, שהמספר הזה הוא שלי.
