– אחרי הגירושין אמא עוברת לכאן, – אמר רועי בלי להרים את העיניים מהטלפון. – את החדר הקטן תפני לגמרי. אם את רוצה רהיטים, תיקחי איתך.
ישבתי כמה שניות וניסיתי להבין מתי בדיוק שיחה על גירושין הפכה לשיחה על הפינוי שלי מהדירה שלי.
– לאיזה "איתך" אתה מתכוון? איפה "איתך" הזה בכלל?
הוא הניח את הטלפון בעצבנות.
– ליאת, אנחנו נחזור על זה שוב ושוב? אני נשאר כאן, אמא עוברת אליי. את תמצאי לעצמך משהו קטן יותר. שתי חדרים לבד זה בזבוז.
ישבנו במטבח של הדירה שקניתי בעצמי בשנת 2016, עוד לפני שהכרתי אותו. התחתנו ב-2020, ואחרי החתונה הוא עבר לגור איתי. כל השנים האלה קראתי לדירה "הבית שלנו". אף פעם לא חשבתי שיהיה צורך להזכיר לו מי בעלת הנכס הרשום בטאבו. מסתבר שהוא כבר הגיע למסקנה אחרת.
– למה אתה זה שנשאר?
הוא דיבר בטון של מי שמסביר משהו פשוט מאוד.
– כי אני שבע שנים כאן. העבודה שלי קרובה, המכון קרוב, אני מכיר כל פינה ברחוב. את עובדת מהבית, מה זה משנה לך איפה תהיי? גם אמא אמרה שזה ההיגיון היחידי שיש כאן.
– דיברת עם אמא שלך על זה כבר?
– בטח שדיברתי. היא עוברת לכאן אחרי הגירושין.
השיחה על הפרידה שלנו עוד לא נגמרה, והם כבר סיכמו ביניהם איפה אני אגור, איפה הוא יישאר, ואיזה חדר תקבל רבקה, אמו.
יומיים אחר כך רבקה הגיעה בעצמה. עבדתי בחדר הקטן כששמעתי אותה במבואה, מדברת אל רועי.
– רועי, תביא את סרט המדידה. אם ליאת מפנה את השולחן, השידה שלי בדיוק תתאים כאן.
יצאתי מהחדר. רבקה עמדה מול הקיר ומדדה את השטח הפנוי. רועי התבונן בטלפון ורשם מספרים.
– מה אתם עושים כאן?
רבקה הסתובבה אליי בשלווה מופגנת.
– בודקות מה מהרהיטים שלי יכול להיכנס. את השידה חבל להשאיר בדירה שלי, אני אשכיר אותה. את המדפים, אני מניחה, תיקחי, הם בשבילך לעבודה.
– לאן בדיוק אני אמורה לקחת אותם?
היא הרימה גבה.
– לדירה החדשה. רועי אמר שכבר סגרתם את זה.
– רועי סגר. בינו לבין עצמו.
רועי התערב מהר.
– ליאת, דיברנו על זה אתמול.
– אתמול קיבלתי ממך תוכנית מוגמרת. זה לא נקרא לדבר.
רבקה קיפלה את סרט המדידה בתנועה מרגיעה.
– בשביל מה להתווכח על ניסוחים? אתם נפרדים בכל מקרה. רועי מורגל כאן. לך קל יותר לחפש משהו אחר.
– ולמה את עוברת לכאן בכלל, לרועי?
היא ממש הופתעה מהשאלה.
– כי את הדירה שלי ברמת גן אני רוצה להשכיר. למה שתעמוד ריקה? אני אהיה כאן עם הבן שלי, ושם ייכנסו דיירים. לכולם טוב.
ואז התוכנית שלהם התבררה במלואה. רועי נשאר באזור המוכר, בדירה המוכרת. רבקה עוברת לבן שלה ומוציאה הכנסה מהדירה שלה. ואני, היחידה שצריכה לשנות כתובת, לחפש פתרון, לארוז קופסאות ולהרכיב חיים מחדש – על חשבון הדירה שלי.
– את השידה לא מפרקים, – אמרתי. – את המעבר שלך לכאן אף אחד לא אישר.
רועי זעף.
– אז מה את מציעה? שאני אשכיר דירה כשיש לי כאן דירה?
– יש לי, רועי. לך אין.
– שבע שנים אני גר כאן!
– את זה אני זוכרת היטב.
רבקה ניסתה לרכך.
– אף אחד לא לוקח ממך כלום. אפשר להיפרד בנורמלי. לרועי נוח כאן, לי גם נוח. את אישה צעירה, תמצאי לעצמך פתרון טוב.
– כלומר "נורמלי" אומר שהנוחות היא שלכם, והמעבר הוא שלי.
רבקה סגרה את התיק שלה בפרצוף ממורמר. לפני שהלכה אמרה לבנה שעוד ידברו בשקט על הכל. איתי היא לא תכננה לדבר בכלל יותר.
יום למחרת רועי שלח לי מודעה של דירת חדר קטנה באזור בת ים. מתחת לקישור כתב: "תראי. לבד זה בדיוק מספיק לך".
פתחתי את התמונות. דירה סבירה. חדר, מטבחון, פרוזדור. התחלתי לבדוק מרחק לתחבורה, לדמיין איפה אכניס שולחן עבודה. בערב כבר חיפשתי עוד כמה אפשרויות ברחבי תל אביב והסביבה.
קשה לי היום להסביר לעצמי למה בכלל התחלתי בזה. כנראה שכשאנשים מתנהלים כמה ימים ברצף כאילו ההחלטה כבר התקבלה, קל מאוד למצוא את עצמך מתאימה את עצמך להחלטה שלהם.
רועי ראה את המודעות בטלפון שלי ונרגע באופן גלוי.
– את רואה, – אמר. – יש אפשרויות סבירות. העיקר לא להידבק לאזור אחד.
הסתכלתי עליו. הוא עצמו התעקש לא לעזוב את האזור שלו, בדיוק בגלל שהתרגל אליו. את הסתירה הזאת הוא בכלל לא הבחין בה.
למחרת סגרתי את המודעות ושלפתי מהמגירה את התיקיה עם מסמכי הדירה.
ישבתי על השולחן באותו מטבח, פתחתי את התיקיה, והבנתי שאני לא מחפשת שם שום דבר חדש. אני מחפשת שם את עצמי – את הבחירות שעשיתי ב-2016, לפני שהכרתי את רועי, לפני שהיו רבקה ושידות ומדפים ותוכניות על החדר שלי.
הייתה שם המחברת עם תשלומי המשכנתא שסגרתי לפני שהתחתנו. היה שם נסח הטאבו עם השם שלי, רק שלי, בעמודת הבעלים. לא היה שם, בשום מקום, שום מקום בעולם, השם של רועי.
התחלתי להתקשר. לא לעורך דין בלבד – התקשרתי קודם לחברה שלי מהעבודה, דנה, ששנה לפני כן התגרשה מבעלה בעצמה, ושאלתי אותה מי טיפל לה בהליך. היא שלחה לי מספר, ועוד הוסיפה: "ליאת, אל תדברי איתם בבית. תתקשרי מהמשרד שלך, תסגרי דלת".
נפגשתי עם עורכת הדין ביום רביעי בבוקר, לפני שרועי התעורר. הצגתי לה את הנסח.
– הדירה רשומה על שמך בלבד, נרכשה לפני הנישואין, ללא שעבוד משותף? – היא שאלה.
– כן.
– אז אין שום דיון. זה רכוש שלך מלפני הנישואין. אין פה חלוקה. בעלך לא יכול לקבוע מי גר בדירה הזאת ואחרי גירושין הוא לא ישאר בה יום אחד בלי הסכמתך.
– הוא גר בה שבע שנים.
– גר כבעל בדירה של אשתו. זה לא יוצר לו זכות קניינית. יש לו זכות להודעה סבירה לפנות את חפציו, וזהו.
חזרתי הביתה בשתיים בצהריים. רועי היה במטבח, עם אמא שלו על הקו בווידאו שיחה, מראה לה דרך המצלמה את הקיר שבו תעמוד השידה.
הנחתי על השולחן את הנסח, מכתב מעורכת הדין, ואת העותק הראשון של מה שתוך שבוע יהיה כתב תביעה לגירושין עם דרישה לפינוי.
– רועי.
הוא הסתובב, הטלפון עדיין ביד, רבקה על המסך.
– מה זה?
– זה המסמכים שמוכיחים שהדירה שלי. לא שלנו. שלי. מהיום את השידה של אמא שלך אני מבקשת שלא תמדדו לה מקום כאן, כי היא לא תגיע לכאן. ואתה, תוך שלושים יום, מוצא לעצמך דירה.
הוא הלבין.
– ליאת, את לא יכולה סתם לזרוק אותי—
– אני לא זורקת. אני מבקשת ממך לעזוב דירה שלא רשומה על שמך, אחרי שגם אתה וגם אמא שלך סיכמתם ביניכם, בלעדיי, מה יקרה בה. היה לכם שבוע שלם לשאול אותי אם אני מסכימה. לא שאלתם. סיכמתם.
מהטלפון עלה קולה של רבקה, חד ונסער:
– ליאת, מה זה השטויות האלה? זו דירת המשפחה!
הרמתי את הנסח לכיוון המצלמה.
– זו הדירה שלי, רבקה. מ-2016. נרכשה ארבע שנים לפני שהבן שלך הציע לי נישואין. הדירה שלך ברמת גן, זו שתכננת להשכיר – תישארי בה, או תעבירי אותה לדייר, אבל לא על חשבון שלי.
הטלפון השתתק. רועי עמד ולא הזיז יד.
שלושים יום אחר כך הוא עזב עם שתי מזוודות ושלושה קרטונים. לא עם השידה, לא עם המדפים. את המדפים השארתי בחדר הקטן, ועליהם עכשיו עומדים התיקיות של העבודה שלי, מסודרות לפי שנים, מ-2016 והלאה.
