שבעים ושתיים שקל על צלחת עוגה
"אני רוצה את מעיין."
הקול של הילדה הקטנה חתך את אולם האירועים חזק יותר מהתקליטן.
נועה עמדה באמצע רצפת השיש של "וילה אלגרו" בהרצליה פיתוח, שתי ידיה הקטנות קפוצות, פניה רעדו אבל עקשניות. מסביבה, שלוש מאות אורחים בשמלות ערב ובחליפות כהות השתתקו בבת אחת. בקדמת האולם, מעיין, מלצרית צעירה במדים שחורים וסינר לבן, קפאה עם המגש בידה, שלושה כוסות שמפניה רועדות עליו.
נועה הצביעה עליה.
"אני רוצה את מעיין."
אביה, דורון שגיב, בעלים של רשת מוסכים בפתח תקווה, רץ לעברה, הפנים שלו חשכו מבושה.
"נועה, את שומעת מה את אומרת?"
הילדה לא זזה מהמקום.
"כן."
מאחורי דורון, ארוסתו, קרן, עמדה בשמלה כסופה, האצבעות שלה מתכנסות סביב רצועת התיק היוקרתי שלה עד שהפרקים הלבינו. מסיבת האירוסים הזאת תוכננה חודשיים מראש כדי להראות לכולם — לקוחות, ספקים, משפחה — שמשפחת שגיב קמה לתחייה. אבא מושלם. ילדה מושלמת. כלה חדשה ומושלמת. דורון שילם על האולם הזה שמונים ושבעה אלף שקל, כולל הקייטרינג והלהקה.
אבל נועה הרסה את התמונה הזאת לנגד עיני כולם.
שפתיה של מעיין נפתחו בלי מילים, הידיים שלה אוחזות חזק יותר במגש.
"מותק, בבקשה… תחזרי לאבא."
נועה רצה אליה ותפסה את פרק ידה בשתי ידיים, כך שהמגש נטה וכוס אחת החליקה אבל לא נפלה.
"לא. היא היחידה שבאמת מחבקת אותי."
האולם קפא.
הכעס של דורון התחיל להתפוגג.
"מה זאת אומרת?"
נועה הביטה במעיין, שפתיה רעדו.
"כשבכיתי בלילה…" קולה נשבר. "אמא."
המילה הזאת נפלה על האולם כמו צלחת שנשברת.
דורון הרגיש את הרגליים שלו נחלשות. הוא הביט במעיין, מנסה להרכיב את הפנים שלה לתוך איזה זיכרון — ולרגע לא הצליח. היא נראתה לו מוכרת בעיקר מגובה ילדה, מזווית שאף פעם לא ראה אותה בה כבוגר: היא כרעה, הוא לא. ואז, כשהיא הרימה סנטר, זה חזר אליו בבת אחת. לפני שמונה חודשים, כשגירש את ליהי, אשתו לשעבר ואמה של נועה, מהבית בכפר סבא בלי לשאול שאלות, הוא לא טרח לבדוק מי בכלל מטפל בבת שלו בלילות שהוא נוסע לעבודה או יושב עם קרן במסעדות. הוא שכר דרך משרד תיווך "בית חם" מטפלת במשרה חלקית.
מעיין כרעה לגובה של נועה, ניסתה להרגיע אותה בלחש, אבל הילדה לא הרפתה.
קרן התקדמה צעד, קולה חתוך וקר. "דורון, מי זאת האישה הזאת בכלל?"
דורון לא ענה. הוא הביט במעיין שוב, ממושך יותר. "את… עבדת בבית שלי. את המטפלת שהבאתי מ'בית חם'."
מעיין הזדקפה, הניחה את המגש על השולחן הקרוב. "כן. עבדתי אצלכם שבעה חודשים. עד שפיטרת אותי בהודעת וואטסאפ, בלי אפילו לדבר איתי. אמרת שקרן רוצה לשכור מישהי אחרת."
"זה… זה היה עניין אחר," מילמל דורון.
"העניין היחיד," אמרה מעיין, ועכשיו קולה לא רעד יותר, "הוא שנועה בכתה כל לילה אחרי שליהי עזבה, ואתה לא היית בבית. אני ישבתי איתה. אני הכנתי לה שוקו חם בשתיים לפנות בוקר. אני סיפרתי לה סיפור עד שהיא נרדמה. ואחר כך קיבלתי מסרון שאני 'לא נחוצה יותר' — שבעים ושתיים שקל על חודש האחרון, חסרים, עד היום."
מישהו באולם נשם נשימה שמיעה בבירור. קרן הסתובבה לדורון, הפנים שלה לבנות. "אתה חייב לה כסף?"
"זה לא… זה לא נושא לכאן," אמר דורון, אבל קולו כבר לא היה בטוח.
נועה, שעדיין החזיקה את ידה של מעיין, פנתה לאביה. "היא לא עזבה אותי. אתה עזבת אותה."
דורון עמד שם, שלוש מאות עיניים עליו, ולא מצא מה לענות.
מעיין כרעה שוב, הביטה בנועה. "מותק, אני לא יכולה להישאר. אבל אני רוצה שתדעי — אני לא שכחתי אותך אף יום."
"אז למה לא התקשרת?" שאלה נועה, קולה דק כמו חוט.
"כי אבא שלך אמר לי שאם אתקשר, יגיד למשרד התיווך שגנבתי משהו. שיפריע לי למצוא עבודה אחרת." מעיין אמרה את זה בלי להרים את הקול, אבל כל המילים נשמעו באולם.
דורון הרגיש את הפנים שלו בוערות. מישהו מהאורחים — אחד השותפים שלו ברשת המוסכים — הסתכל עליו בבירור כעת כעל מישהו אחר.
קרן משכה את ידה החוצה מידו של דורון. "אני צריכה לחשוב על זה," אמרה, ויצאה מהאולם בלי להסתכל אחורה. ההשתקפות שלה בדלתות הזכוכית נעלמה בתוך שלושים שניות.
דורון עמד לבד, הילדה שלו אוחזת במלצרית שהוא פיטר במסרון.
מעיין קמה, הסתכלה עליו ישר. "אני צריכה להמשיך לעבוד, דורון. יש לי עוד שתי שולחנות."
"חכי," אמר דורון, קולו נשבר. "בואי נדבר. בבקשה."
"דיברנו," אמרה מעיין. "דיברת. אני הקשבתי. ואז קיבלתי מסרון."
היא פנתה לנועה, פיה התרחב בפינה אחת, חיוך קטן ואמיתי. "אני אהיה כאן, בחוץ, עד שהמסיבה הזאת תיגמר. תבואי להגיד לי לילה טוב, בסדר?"
נועה הנהנה, ולראשונה מאז שהתחילה הערב, הרפתה את הכתפיים הקטנות שלה.
שבוע לאחר מכן קיבלה ליהי — אמה האמיתית של נועה — שיחת טלפון ממעיין. השתיים לא דיברו שמונה חודשים, מאז שליהי עזבה את הבית בכפר סבא וטילטלה את חייה בין דירת חבר, ספה של אחותה בחדרה, ולבסוף חדר מושכר קטן ברעננה שהצליחה לשלם עליו רק מהחודש השלישי. מעיין סיפרה לה הכל: על המסיבה, על נועה, על שבעים ושתיים השקלים שלא שולמו, על ה"לא נחוצה יותר".
"תספרי לי עוד פעם מה היא אמרה," בקשה ליהי, הטלפון צמוד לאוזן, היד השנייה שלה עדיין על כפתור המחבת שעל האש. "הדיוק. 'אמא' — זה מה שהיא אמרה?"
"מילה במילה," אמרה מעיין.
ליהי כיבתה את הגז בלי להסתכל לאן היא שמה את המטרפה, ופתחה את הארון שבו, מאז הגירושים, היא שומרת קלסר ירוק עם כל נייר שעורכת הדין שלה אמרה לה לא לזרוק — קבלות, תכתובות וואטסאפ עם דורון על המטפלות, העתק הסכם הגירושים. היא דפדפה, ולא מצאה את מה שחיפשה בפעם הראשונה; רק בעמוד השני מתחת לחשבונית חשמל ישנה היא איתרה את הסעיף: חזקה משותפת, אבל התחייבות של דורון לדווח לה על כל שינוי בסידור הטיפול בנועה.
הוא לא דיווח על שום דבר. לא על פיטורי מעיין, לא על חילופי מטפלות.
"זה לא יהיה פשוט," אמרה עורכת הדין שלה למחרת בטלפון, "כי הוא יטען שזה היה שינוי זוטר. אבל אם יש לך את הוואטסאפים האלה בשלמותם, ולא רק צילומי מסך חלקיים — זה משהו."
ליהי שלחה לה את כל השרשרת, מהתחלה, כולל ההודעות שבהן התווכחה עם דורון לפני שמונה חודשים על בדיוק הנושא הזה ולא קיבלה תשובה.
חודש וחצי לאחר מכן, בבית משפט לענייני משפחה בתל אביב, דורון ישב לבדו בשורה הראשונה, העניבה שלו קצת עקומה. קרן לא הייתה בתמונה כבר. השופטת קראה את הסעיף בקול, שאלה את דורון ישירות מתי הודיע לליהי על פיטורי המטפלת, וההפסקה שלו לפני התשובה נמשכה שתי שניות ארוכות מדי. היא פסקה להרחיב את ימי השהות של נועה עם אמה, ולחייב את דורון להסדיר מחדש את מערך המטפלות בשיתוף עם ליהי.
נועה גרה כעת בעיקר ברעננה, אצל אמה. בכל יום שלישי בשעה ארבע, לאחר יום הלימודים, היא נוסעת עם ליהי לבית קפה קטן ברחוב אחוזה, ושם, בדרך כלל, מעיין מצטרפת אליהן אחרי המשמרת שלה במסעדה החדשה שבה היא עובדת.
באחד הימים האלה מעיין הביאה איתה שוקו חם בכוס גבוהה, בדיוק כמו שהייתה מכינה פעם בשתיים לפנות בוקר, והניחה אותה לפני נועה על השולחן הקטן של בית הקפה. נועה אחזה בכוס בשתי ידיים, הבל עולה ממנה, ובדקה את הטמפרטורה בלשון קצה לפני שלגמה.
"את זוכרת שהיית נותנת לי אותו קצת פחות חם, כדי שלא אכווה?"
"אני זוכרת," אמרה מעיין, ושלפה מהתיק שלה כפית קטנה שהביאה בשבילה.
ליהי ישבה לידן, הידיים שלה סביב כוס קפה שהתקררה, ולא התערבה.
