אני גרה בשכירות בבניין ישן ברחוב ויצמן ברמת גן כבר אחת-עשרה שנה. בזמן הזה למדתי להבחין בכל הצלילים של השכנים: מתי המכונת כביסה שלהם עובדת, מתי מישהו חוזר מהעבודה, מתי אוכלים ארוחת ערב. הקירות כאן דקים כמו נייר סיגריות. אבל מה ששמעתי ביום חמישי שעבר גרם לי לכבות את הטלוויזיה ולהתקרב לקיר המשותף.
השכנים — אורית וויקטור, זוג בני ארבעים בערך, שני ילדים. הם תמיד נראו לי נורמלים לגמרי: בבוקר רצים לאוטובוס, בסופ"ש צולים על המרפסת. בחיים לא הייתי מאמינה שמתרחש אצלם דבר כזה.
בהתחלה נשמע נקישה מטאלית. כאילו מישהו מטלטל דלת מתכת. אחר כך קול גברי:
— את השתגעת? איפה האוכל?
הצמדתי את האוזן לקיר. נשמע איך משהו כבד נחבט ברצפה, אחר כך צעדים שקטים, וקול נשי, שקול, בלי שום היסטריה:
— נעלתי את המקרר במנעול קוד. ברגע שבחשבון שלנו יחזור הסכום שהיה שם לפני יומיים — אני אגיד לך את הקוד.
קפאתי במקום. הרגשתי צמרמורת בבטן. אורית השכנה — מורה לכיתות יסוד, אישה שקטה ואדיבה. ראיתי אותה מאה פעמים בכניסה לבניין עם זר פרחים בפתיחת שנת הלימודים. ועכשיו היא נעלה את בעלה מהאוכל.
מה שבא אחר כך היה אפילו יותר מעניין.
— זה גם הכסף שלי! — צעק ויקטור. — יש לי זכות להחליט! אני הבעל!
— יש לך זכות להחליט על החצי שלך, — קטעה אורית. — ואתה אתמול העברת את כל החיסכון שלנו לאמא שלך. שלושים ושמונה אלף שקל. שלוש שנים חסכנו למקדמה על דירה. בשביל הילדים. ועכשיו נשארו שם אפסים.
נסוגתי מהקיר, התיישבתי על הספה הישנה עם הקפיץ שתוקע בירך. נהיה לי קצת מפחיד. הכרתי את ויקטור — הוא עובד כמנהל מכירות בחברת חלקי חילוף לרכב, תמיד עם הבעה גאה, תיק צד תלוי על הכתף. ומסתבר שהוא פשוט העביר סכום אדיר לאמא.
— הגג שלה דלף! — שאג ויקטור. — לא יכולתי להשאיר אותה בצרות! אני הבן היחיד שלה!
— כיסו לה את הגג לפני חמש שנים. ולפני שלוש שנים החליפו את הגדר. אנחנו תרמנו לזה, שכחת? כמה אפשר לשפץ את הבית ההוא? זה מה, וילה בהרצליה פיתוח?
כמעט פרצתי בצחוק. אבל זה היה צחוק מר. גם אני עברתי דבר כזה: בעלי לשעבר שלח כסף לאמא שלו שגרה בנתניה, ואנחנו שלושתנו חיינו על אורז וחביתה. רק שאני לא נעלתי את המקרר, אני סתם הלכתי. אחרי שנה. כשכבר לא היה לי כוח.
מעבר לקיר נשמעה מכה באגרוף על השולחן. משהו צלצל — כוס, כנראה.
— אני הולך לבית קפה! — צעק ויקטור. — אני לא צריך את הצדקה שלך!
— לך. רק שאת הכרטיס אני חסמתי. הוא רשום על שמי, אם אתה זוכר. ובמזומן נשאר לך בדיוק לנסיעה. בדקתי.
לכמה שניות השתררה שקיעה. שקיעה כבדה כזאת, ששמעתי דרך החלון תוכי של שכן ברחוב המקביל, וריח של עשן מברביקיו של מישהו הגיע מהחצר. אחר כך שוב קול ויקטור, יותר חרישי:
— את ברצינות? תרעיבי אותי?
— לא. אני פשוט שומרת על ההשקעות שלי. אתה החלטת שאתה יכול להחליט על הכסף המשותף בלעדי — אז תחליט בעצמך מה יהיה עם הקיבה שלך.
ואז שמעתי משהו שגרם לי לקום מהספה ולגשת לחלון — משום מה רציתי לראות איך הוא יוצא. ויקטור טרק את הדלת בכוח כזה שבחדר שלי רעד כוס על אדן החלון. הצצתי בחוץ — הוא צעד בחצר, ידיים בכיסי הג'קט, ובעט בזעם בבקבוק פלסטיק ריק ממיץ תפוזים. הבקבוק התגלגל על האספלט ונעצר אצל הפח.
בבוקר למחרת התעוררתי שוב מרעש. זה היה בסביבות שבע, עדיין הכנתי קפה. במטבח של השכנים משהו רעם, אחר כך קול גברי:
— איפה הקפה? גם את הקפה נעלת?
— גם הקפה, גם הסוכר, גם הפסטה, גם האורז. כל מה שנקנה מהמשכורת שלי, — נשמעה תשובה שקטה.
— אז מה אני אוכל?!
— קוואקר. השארתי שקית על השולחן. הקומקום בחדר שלי.
דימיתי לעצמי איך הוא עומד במטבח במכנסי טרנינג, מבולגן, זועם, מביט בשקית הדייסה המסכנה הזאת. והרגשתי סיפוק כמעט פיזי. לא מתוך רשעות. אלא כי אורית עשתה את מה שאני בעצמי אף פעם לא העזתי.
בערב שמעתי את ויקטור חוזר מהעבודה. הוא דיבר משהו, לא הצלחתי לשמוע מילים כי בחדר שלי המקרר עבד, אבל אז הוא צעק בקול:
— אני שם על רמקול! שאמא תסביר הכל בעצמה!
ונשמע קול נשי מהטלפון, מתוק כמו סירופ מהסופר:
— ויקטורצ'יק, בן, אני מתקשרת כי… הפועלים הגיעו, חבר'ה כזה טוב, עובדים מהר!
— הנה, רואה! — צעק ויקטור. — פרקו את הגג?
— איזה גג, בני! — צחקה אמא. — הגג עוד יחזיק. טיפלו שם בנזילה, החבר'ה אמרו שלשלוש שנים לפחות לא תהיה בעיה. אז החלטתי שכשיש כסף פתאום, כדאי לבנות מרפסת סגורה!
עמדתי במטבח עם כוס קפה שכבר התקרר. בחוץ התעופפו עלים ראשונים מעץ השקמה, ומגרש משחקים קרוב נשמעה בכי של ילד זר. ומעבר לקיר — שקט מהדהד, כמעט תיאטרלי. ראיתי את התמונה הזאת, אף שלא יכולתי לראות: ויקטור עומד עם הטלפון ביד, הפנים לבנים כגיר, ואורית מביטה בו כמו שאישה מביטה בגבר שהפסיקה הרגע להעריך.
— אז מה, ויקטורצ'יק, אתה לא מתנגד, נכון? — קשקשה אמא. — כבר הזמנתי חומרים, ונתתי מקדמה לפועלים. אתה מבין, הזקנה לא קלה, צריך שהכל יהיה כמו שצריך!
— אמא, — קולו של ויקטור נשמע כאילו שאבו ממנו את האוויר, — אמרת שהגג דולף. שהקונסטרוקציה רקובה.
— נו, היה קצת, מה זה משנה? — ענתה אמא בלי דאגות. — טיפלו — וזהו. ומרפסת — זה חלום! אני אשים שם צנצנות חמוצים, ובקיץ המשפחה תתאסף. הילדים יבואו, הנכדים. אתה רוצה שלסבתא יהיה נעים?
אורית לא אמרה כלום. שמעתי אותה עוזבת את המטבח, ורק אחר כך — איך ויקטור זרק בכוח את הטלפון על השולחן. הצליל היה כאילו מישהו שבר קליפת ביצה. אחר כך הזיזו כיסא כבד, והוא התיישב עליו, ורגליו חרקו על הפרקט.
לא יכולתי לשון באותו לילה. שכבתי והבטתי בתקרה שעליה עברו הבזקי אורות של מכוניות שחלפו ברחוב. חשבתי על אורית. על שלושים ושמונה האלף שקל שלה, על שלוש שנותיה במגפיים חמים ישנים, על החלום שלה לדירה שבה לילדים יהיו חדרים משלהם. על איך היא נעלה את המקרר ועל כמה זה בוודאי קשה — לא רק להתרגז, אלא להגשים את הכעס שלך במעשה.
בסביבות שלוש בלילה שמעתי דלת נפתחת אצל השכנים. אחר כך קול ויקטור:
— איזה קוד, אורית? בואי נדבר.
וקול אורית, עייף אבל נחרץ:
— הקוד הוא שלוש-שמונה. כמו שלושים ושמונה אלף. כמו שלוש שנים שלא יחזרו לי. כמו שלושה חדרים שיכלנו לקנות. תחזיר את הסכום — אחזיר לך גישה. לא — תחיה על הקוואקר שלך.
— אבל איך הייתי יכול לדעת שהיא תבזבז את זה על מרפסת!
— בוודאי שלא יכלת. כי אתה לא עובד עם מידע, אתה עובד עם שיחות של אמא. בוא נספור: כמה שנים אתה משפץ לה את החצר ההיא? שש? שבע? ועכשיו ספור, כמה שנים לא היית עם הילדים בים. בשבילם — הילדים שלך — זו הייתה הזדמנות ראשונה.
עצמתי עיניים. קולה של אורית לא נשמע זועם. הוא לא נשמע אפילו עצוב. הוא נשמע כמו החלטה שהבשילה כבר מזמן, אבל שהיה מפחיד להגיד אותה בקול.
בבוקר למחרת פגשתי את אורית בכניסה לבניין. היא יצאה מהבית עם תיקיית מסמכים גדולה. לא רציתי להעמיד פנים שלא שמעתי כלום, אז פשוט אמרתי שלום והוספתי:
— מזג אוויר נחמד היום.
— כן, — היא ענתה. — סתיו נעים.
ראיתי שמתחת לעיניים שלה יש כחלילים כהים. אבל המבט היה בהיר. כזה שאני בעצמי לא ראיתי שנים כשהבטתי במראה.
— את לרופא? — שאלתי.
— לא, לעורך דין. אני מגישה לגירושין.
והיא נכנסה לאוטובוס שנסע לכיוון תל אביב.
עברו כמה חודשים. ראיתי את אורית לעתים רחוקות יותר — היא לעתים קרובות לנה אצל חברה, אספה את הילדים מבית הספר בדרך אחרת. ואז, יום אחד בערב, היא הקישה על הדלת שלי — בפעם הראשונה בעשתים עשרה שנות שכנות.
— סליחה שאני מפריעה, — היא אמרה. — אני יודעת שאת שומעת הכל מעבר לקיר. אל תתביישי, אני במקומך גם הייתי מקשיבה.
היא חייכה, וראיתי שהחיוך הזה כבר לא עייף כמו באותה פעם בכניסה לבניין.
— בית המשפט הכיר בדירה כרכוש משותף, — היא אמרה. — פסקו לי מחצית. קניתי את החלק של ויקטור — אמא שלי הלוותה לי, אני אחזיר במשך שנתיים. והדירה, אני מוכרת. מצאתי מקום בראש העין, קרוב יותר לבית הספר שבו אני עובדת כבר.
— וויקטור?
— לקח את החלק שלו ונסע לאמא שלו. זמנית, הוא אומר. — היא הניעה את הכתפיים. — כנראה, שם ישלימו את בניית המרפסת.
שבועיים אחר כך הופיעה בכניסה לבניין מודעה על מכירת הדירה — עם תמונות של המטבח, שבו פעם הסתובב החוגה של מנעול הקוד. ועוד כמה ימים אחר כך ראיתי את ויקטור בכניסה עם שתי מזוודות. הוא הביט בחלונות — לא שלי, אלא בחלונות הישנים, של אורית, שבהם כבר דלק אור: הבעלים החדשים הכניסו קרטונים.
— את לא יודעת לאן היא עברה? — הוא שאל אותי כשירדתי לזרוק זבל.
— יודעת, — אמרתי. — אבל לא אגיד. היא בקשה.
הוא הנהן, כאילו היה צפוי, הרים את המזוודות והלך לכיוון התחנה. מכיס הג'קט שלו בלט שקית תה זול.
עליתי הביתה, הכנתי לי תה וישבתי הרבה זמן ליד החלון. מעבר לו עץ השקמה כבר נשא אשכולות עלים צהובים-אדומים, ואי שם בגובה מטוס סימן קו לבן. אחר כך לקחתי את הטלפון וכתבתי לאורית בוואטסאפ:
"הוא הגיע. כנראה, בהמשך יתקשר. אל תעני לו אם לא רוצה."
היא ענתה דקה אחר כך:
"תודה. אני כבר לא עונה."
כיביתי את המסך, שלפתי מתחת לכיור שקית קלמנטינות שקניתי בשוק עוד בשבת, והנחתי אותה על השולחן. קילפתי אחת והשארתי את הקליפה על הרדיאטור, כדי שיתפשט בחדר הריח הזה, כמו שעשתה סבתא שלי.
בבוקר למחרת, כשירדתי לעבודה, מהדירה שהייתה פעם של אורית הציצה אישה עם סינר וקראה למישהו עמוק במסדרון:
— דוד, בוא תראה, נשאר כאן מגש נעליים. נשאיר?
— נשאיר, — ענה קול גברי. — ימצא לו מישהו.
עברתי על פני השלולית שבה השתקף השמים, והשומעת מאחורי מדברת עוד משהו על וילונות — ארוכים מדי, יהיה צריך לקצר.
