Precision Care Studio

קוראים לי אבי כהן, אני בן חמישים ושתיים, ואני הבן שאבא שלי בטח מתלונן עליו הכי הרבה. שנתיים אני לא מתקשר.

חמישה שבועות היא בישלה בשבילו, וחמישה שבועות הוא מצא בזה משהו לא בסדר. ניר ישב ליד השולחן, דחף את הצלחת

אם יכולתי לחזור אחורה, לא הייתי חותמת על שום נייר אצל עורך הדין. אבל באותו רגע, כשישבתי במשרד ברחוב אבן

רון פלג קושר שרוכי נעליים בארבע ועשרים בבוקר, עוד לפני שהשעון המעורר של אשתו נשמע. מבעד לחלון הדירה ברמת

ביום שלישי, בשבע ועשרים בבוקר, התקשרה הבת של בעלי והודיעה שאביה נפטר בלילה. אני ישבתי ליד שולחן המטרנת

הייתי בתורנות לילה כשגברת דגן חזרה בפעם השלישית לאותו מסדרון, עם אותה תיק ניילון לבן שהחזיקה כל הזמן

— כמה סירים יש לך, סוליה! חצי אני לוקחת לענת שלנו, לה בדיוק חסר! — רבקה כבר התבססה ליד ארונות המטבח

אני בת ארבע כשאמא עוזבת אותנו אצל דודה בפתח תקווה ונוסעת לחפש עבודה באילת. "עוד חצי שנה אני חוזרת"

אני מגדל בקר בגליל התחתון, ליד כפר תבור, כבר עשרים ושתיים שנה. הבית שלי נמצא בקצה השטח, ומעבר לגדר החשמלית

רינה כהן מנתה קילומטרים לא במד המרחק, אלא על האצבעות — ארבע שעות וארבעים דקות, אם לא היו פקקים בכניסה לבאר שבע.