Precision Care Studio
הטכניון, חיפה, יוני. אולם מלא עד אפס מקום. בוגרים בחלוקים שחורים, הורים נרגשים, פלאשים של מצלמות.
אף פעם לא חשבתי ששיחת טלפון אחת כזאת תשנה הכול. במשך שש־עשרה שנה, כל בוקר הייתי מגיעה לאותה דירה ישנה
עשר שנים חיכה טומי ליד שער החצר. שבתאי גבאי, הדוור של השכונה הוותיקה בחיפה, היה האדם הכי קבוע בחיים של
השעה הייתה כמעט אחת־עשרה בלילה. מחוץ לחלון נשבה רוח סתווית קרירה, וטיפות גשם דקות התחילו לטפוח על התריסים.
שושנה גרה לבדה בקצה רחוב ההדרים, בכניסה הדרומית לחיפה. הבית היה מוקף פיקוסים גבוהים, מהסוג שמסתירים חלונות
המיקרופון היה קר בידיה של לירז כשהיא עלתה לבמה. האולם בבסיס הצבאי בתל השומר היה מלא עד אפס מקום — הורים
אבא שלי נפטר בקיץ לפני שנתיים. מיקה, הכלבה המעורבת בת השתים־עשרה שלו, עדיין יוצאת לשחות מהמזח הקטן שלהם
יותם שטיין עמד ליד שער C4 בנתב״ג, עשר דקות לפני העלייה למטוס לסיישל, כשהבחין בליאת יושבת על ספסל מול
עמוס הרים את מבטו מהצלחת וחייך לאמא שלו, גאולה. — אמא, אני צריך קצת עזרה עם כסף. שיר חוגגת עשרים ושתיים מחר.
נועה נסעה הביתה מהמשמרת ב־23:30 בדיוק, כשפנסי המאזדה הישנה שלה האירו דמות קטנה שמתנדנדת בשול הכביש.