הטכניון, חיפה, יוני. אולם מלא עד אפס מקום. בוגרים בחלוקים שחורים, הורים נרגשים, פלאשים של מצלמות. על הבמה קראו בשמות, אחד אחרי השני. הנדסת חשמל, מגמת מערכות הספקה.
רותם כמעט לא שמעה את השם שלה.
היא חיכתה בצד, מאחורי הווילון הכבד. הנשימות שלה היו שטוחות ומהירות. היא הציצה החוצה. אבא שלה ישב אי שם בשורה השלושים ושתיים, זקן מכל האבות סביבו, כתפיים עגולות בתוך חולצה לבנה שלבש רק פעמיים בחיים – בחתונה שלו, והיום.
היא אחזה חזק במה שהביאה איתה.
המנחה קרא: "רותם לוי, בהצטיינות."
היא עלתה.
במדרגות לבמה היא הלכה לאט, לא מחייכת. הקהל בהה. לא כל יום רואים מישהי עולה לקבל תואר כשביד השנייה היא סוחבת מונה מונית ישן, כבד, דגם וריפוינט 2040, כזה שרואים רק במוניות בנות עשרים פלוס. המספרות הקטנות על הלשונית הלבנה הוסיפו לו נופך רשמי, כמעט משפטי. החוט השחור שהשתלשל ממנו התנדנד קלות עם כל צעד.
המונה נראה עתיק. זר. כמו חפץ מתערוכה היסטורית.
אף אחד לא מחא כפיים. כולם חיכו.
רותם הגיעה לאמצע הבמה. עצרה. הניחה את המונה לרגליה, בזהירות, כאילו היה מכשיר לב-ריאה. הזדקפה, לקחה את המיקרופון. היד שלה רעדה, אז היא תפסה אותו בשתי ידיים.
"שמי רותם לוי. סיימתי תואר ראשון במגמת מערכות הספקה."
היא נשמה עמוק. בקהל, אישה אחת הורידה משקפיים.
"אבל לא אני זאת שעשתה את התואר. התואר הזה שייך ליוסי."
היא הסתובבה מעט, הרימה יד והצביעה אל השורה השלושים ושתיים.
"אבא שלי. יוסי. הוא נהג מונית."
הקהל הסתובב. הם ראו איש קטן קם באיטיות מכיסאו. הוא נראה מבוהל. לא הבין לאן כל זה הולך.
"שלושים ושתיים שנה," רותם המשיכה, והקול שלה התחיל להיסדק. "שלושים ושתיים שנה אבא שלי נהג. לילות. ימי שישי. ערבי חג. שלושים ושתיים שנה המונה הזה תקתק לו מול הפרצוף."
היא הצביעה על המונה לרגליה.
"זה המונה המקורי מהמונית הראשונה שלו. המונית שהוא קנה כשהייתי בת שנתיים, אחרי שמכר את האוטו של אמא. 1987. אני זוכרת את הריח של המושבים האלה. פלסטיק וסבון כלים. כל שקל מהתקתוק הזה הלך לפה. לחוגים שלי. למורה הפרטי בפיזיקה. לעשר אצבעות."
השקט באולם הפך דחוס. מישהי בכתה בשורה חמש. לא התייפחויות. רק דמעות שקטות.
"כשהייתי בת תשע, הוא חזר הביתה בשתיים בלילה, ואמר לי: 'רוחמי, האוניברסיטה שלך כבר התחילה. כל נסיעה מתל אביב לירושלים זה עוד הרצאה.'"
היא הביטה באבא שלה.
"אז אבא, תראה. ההרצאות נגמרו. וכל תקתוק, כל נסיעה, כל פעם שישבת בפקקים בזמן שאני ישנתי – הכול פה. התואר הזה לא שלי. הוא שלך."
היא ירדה מהבמה עם המונה. לא חיכתה למחיאות הכפיים. עברה בין השורות. אבא שלה עמד שם, חסום, גרון עובד בכבדות. היא ניגשה אליו, לקחה את ידו המחוספסת והניחה אותה על המכשיר הישן.
"תשמע," לחשה. "הוא עדיין מתקתק. רק שעכשיו המחיר הוא אפס."
יוסי לא אמר כלום. הוא לא הצליח. שפתיו רעדו. מבטו היה נעוץ במכשיר, במונה שצבר מאות אלפי קילומטרים ועכשיו ישב דומם בידיים של הבת שלו, מוקף באנשים שלא הכיר, שהתחילו עכשיו למחוא כפיים. לאט. בזהירות. ואז חזק יותר.
אבל רותם לא שמעה את מחיאות הכפיים. היא שמעה רק את האצבעות של אביה מקישות בעדינות על מארז הפלסטיק. תק. תק. תק.
בדיוק כמו פעם.
אחרי הטקס, במגרש החניה, יוסי פתח את דלת המונית הישנה, זו שהתעקש לא למכור גם כשעבר לדגם של חברה. "תראי מה נשאר," אמר. בתוך תא הכפפות, מאחורי ניירות רישוי מצהיבים, שלף פתק קטן. כתב יד של ילדה. "אבא, אל תשכח להביא קרטיב לימון. רותם."
הם עמדו שם בשקט, המונה ביד אחת, הפתק ביד השנייה. אף אחד לא שאל מתי היא כתבה את זה. זה היה לפני עשרים שנה. זה היה עכשיו.
יוסי הביט בה. עיניו האדומות חייכו במקום שפיו לא הצליח.
"בואי," אמר לבסוף.
"לאן?"
"נסיעה. קרטיב."
הדלת האחורית נטרקה. הפעם, המונה נשאר כבוי.
