Hazel Tang

תמר לוי לא תכננה לנשק זר באותו ערב. היא תכננה לשרוד אירוע יוקרה של משרד רואי החשבון, לזייף כמה חיוכים

בעין כרם כולם הכירו את הבית הקטן בקצה רחוב המעיין. חלונותיו היו מוגפים תמיד, הטיח התקלף בגושים גדולים

עוד לא הספקתי להוריד את החלוק של בית החולים, ואורי כבר עמד לידי עם מכנס מחומט ביד. מאחוריו, על הספסל

יעל נכנסה הביתה, סחבה את הקופסה הגדולה עם דוגמאות ההזמנות המוזהבות עד לשולחן במסדרון, ומיהרה לחלוץ נעליים.

איתן ישב על ספסל האבן בקצה גן־הפעמון, מביט בשמש של תחילת דצמבר משתקפת מהמגדלים של נווה צדק.

אורלי גיסמה בחוסר נוחות את מחרוזת היהלומים שעל צווארה, סובבה מעט את כתפה כדי שאור הנברשות ייפול בדיוק

הדירה הייתה כל כך יפה שכבר כאב להסתכל עליה. קומות שיש לבנות ונוף שנפתח עד הים בתל אביב. כל פרט תוכנן

יעל עמדה במטבח, ידיה בכיור, כשאביבי נכנס ושאל איך היא מרגישה לגבי זה שאמא שלו עוברת לגור איתם.

היא לא זזה. הדף הלבן נח על שולחן המהגוני, והמספרים הכתובים בפונט סתמי חצו אותו לשניים: 90. התאריך האחרון.

נורית עמדה מול הכלוב של החתול האפור והרגישה איך הוא בוהה בה במבט שכאילו התחנן שתעזוב אותו בשקט.