יעל עמדה במטבח, ידיה בכיור, כשאביבי נכנס ושאל איך היא מרגישה לגבי זה שאמא שלו עוברת לגור איתם.
הבית של יעל בנווה שאנן תמיד היה המפלט של המשפחה. דירה מרווחת עם מרפסת גדולה, ריצוף טרצו מקורי שהיא סירבה להחליף, וארון ספרים שהגיע עד התקרה בסלון. שלוש שנים היא ואביבי ביחד — הוא עבר אליה חודש אחרי שהכירו, עם שתי מזוודות ומערכת סטריאו ישנה שאף פעם לא חיבר. היה לו קסם כזה, לאביבי. חיוך רחב, בדיחות בזמן הנכון, ידיים שידעו לעסות כתפיים בדיוק איפה שכואב. יעל חשבה שזהו, שמצאה.
שירי, הבת שלה, ישבה במטבח וגילפה סלט ירקות. קוביות מושלמות, כמו שלימדה אותה סבתא שלה. שירי הייתה בשבוע עשרים ושבע, בטן קטנה וכבר עגולה, ובן הזוג שלה, רון, ישב לידה וקרא משהו בטלפון.
— אמא, תפסיקי לקרצף את הכיור הזה. הוא כבר זורח, — אמרה שירי.
— חכי, אני מסיימת.
הפעמון צילצל. יעל ניגרה את הידיים במגבת מטבח וניגשה לפתוח. זאת הייתה שולה, אמא של אביבי. היא נכנסה בסערה, כמו תמיד — מעיל צמר כבד למרות שהיה אפריל חמים, תיק גדול, נעלי שטח כאילו הגיעה היישר מטיול בגולן.
— שולה, בואי, תכנסי, — יעל חייכה. — לא ידעתי שאת באה.
— אביבי אמר שתבואי. הוא לא סיפר לך?
— לא בדיוק…
— טוב, העיקר שהגעתי. איפה הילד?
— איזה ילד? רון?
— לא, הבן שלי. אביבי!
אביבי יצא מחדר השינה, לבוש בחולצת טריקו ומכנסי טרנינג, מפהק. — אמא, איזה כיף שבאת. בואי, אני אראה לך את החדר.
— איזה חדר? — שאלה יעל.
אביבי חייך את החיוך הרחב הזה, זה שהיא כל כך אהבה פעם. — החדר של אמא. היא עוברת לגור איתנו.
השקט שנפל במטבח היה כבד כמו שק מלט. שירי עצרה את הסכין באוויר. רון הרים את העיניים מהטלפון. יעל הרגישה איך הדם עולה לה לפנים, אבל משהו בתוכה — אולי הגנים של אמא שלה — הכריח אותה להישאר רגועה.
— בוא נלך לסלון, — אמרה. — לדבר.
שולה נשארה במטבח, מתיישבת ליד השיש ומתחילה לנשנש מהסלט של שירי. — טעים, — אמרה. — קצת חסר לימון, אבל טעים.
בסלון, יעל סגרה את הדלת. אביבי עמד ליד החלון, ידיים בכיסים.
— תסביר לי, — היא אמרה. — מתי החלטתם את זה?
— אמא שלי סגרה את הדירה שלה. היא צריכה מקום. מה, היא תגור ברחוב?
— איפה הכסף מהדירה?
— מה זאת אומרת איפה?
— אני שואלת אותך: אמא שלך מכרה דירה. איפה הכסף?
אביבי גירד את העורף. — קניתי רכב. ג'יפ טויוטה לנד קרוזר, שנת 2019, יד שניה, 140 אלף קילומטר.
— קנית רכב. בכסף של אמא שלך.
— כן. ואני אוכל להסיע אותך, להסיע אותה, לנסוע לטיולים…
— אביבי, זאת הדירה שלי.
— שלנו.
— לא. שלי. על שמי. אתה יודע את זה.
— אנחנו ביחד שלוש שנים. מה זה משנה?
— שזה שלי. אני קניתי אותה. לבד. לפני שהכרתי אותך. — יעל התיישבה על הספה. הברכיים שלה רעדו, אבל הקול נשאר יציב. — אתה גר פה. בלי חוזה. בלי תשלום שכירות. קנית רכב בכסף שאמא שלך קיבלה על הבית שלה, ועכשיו אתה רוצה שהיא תגור פה, בדירה שלי, בזמן שאני לא אמורה להגיד כלום.
— את מגזימה.
— אתה שאלת אותי?
— לא שאלתי. ידעתי שתגידי לא.
— בדיוק.
שירי פתחה את הדלת. — אמא, הכל בסדר?
— כן, מותק. תני לנו עוד כמה דקות.
שירי הביטה באביבי במבט שיעל הכירה היטב — אותו מבט שהיה לה כשהייתה בת שש ומישהו ניסה לקחת לה צעצוע. — אמא, אני פה. אנחנו פה, — אמרה, וסגרה את הדלת.
יעל קמה. ניגשה לחלון. בחוץ התחיל גשם קל, טיפות דופקות על הזכוכית. — תקשיב לי טוב, — היא אמרה. — אמא שלך לא גרה פה. לא היום. לא מחר. לא בעוד שבוע.
— אבל היא כבר סגרה את הדירה!
— זאת לא הבעיה שלי.
— איך את יכולה להיות כזאת? — אביבי צעק פתאום. שלוש שנים היא לא שמעה אותו צועק. — היא אישה מבוגרת! אין לה כלום!
— יש לה בן. אתה. ויש לך רכב חדש. סע, חפש לה דירה. תשכור. תקנה.
— אני לא יכול לקנות. בזבזתי את הכסף על הרכב.
— זאת הייתה הבחירה שלך.
— גם שלך!
— לא. — יעל הסתובבה. פתאום היא ראתה אותו כמו שהוא באמת — לא הגבר המקסים שהכירה, אלא מישהו אחר לגמרי. מישהו קטן, אנוכי, שרגיל לקבל. — הבחירה שלי היתה להכניס אותך לחיים שלי. טעות שלי. עכשיו אני מתקנת.
— מה זאת אומרת מתקנת?
— זאת אומרת שאתה עוזב. אתה ואמא שלך. הערב.
אביבי קפא. — את לא רצינית.
— אני אף פעם לא הייתי יותר רצינית.
— לאן נלך?
— קח את הג'יפ, סעו לצימר באיזה מושב, לכו למשפחה. תמצאו. זה כבר הסיפור שלך.
הוא התקרב אליה, קרוב מדי. — את עוד תצטערי על זה.
— אולי. אבל זה יהיה הצער שלי. לא שלך.
היא יצאה מהסלון. במטבח, שולה קילפה תפוז. הקליפות היו מפוזרות על השיש.
— גמרתם? — שאלה שולה.
— כן. את צריכה ללכת.
— לאן?
— אביבי יסביר לך. יש לכם רכב.
שולה הביטה בבנה שיצא אחרי יעל, פניו לבנים. — אביבי, מה קורה פה? היא לא יכולה לעשות לנו את זה.
— היא יכולה. — זאת הייתה שירי שדיברה, קמה מהכיסא והתייצבה ליד אמא שלה. רון נעמד לידה. — הדירה על שם אמא שלי. בעלות מלאה. שטר מכר. טאבו. אתם רוצים לראות את המסמכים?
— מי את שתתערבי? — נבחה שולה.
— זאת הבת שלי, — ענתה יעל. — ועכשיו, צאי לי מהבית.
שולה קמה. לקחה את התיק. עמדה מול יעל ושתקה. השתיקה שלה הייתה כבדה, רוויית שנאה. ואז היא ירקה מילה אחת: — מכשפה.
— תודה על המחמאה. מכשפה, אבל בבית שלי.
הם הלכו. הדלת נטרקה. מבעד לחלון ראתה יעל את אביבי מניע את הלנד קרוזר, שולה יושבת לצדו פרצוף חתום. הג'יפ נסע לכיוון דרום, לרחוב המלונות ליד הים — המקום היחיד שעלה בדעתה. מאתיים ועשרים שקל ללילה, ראתה פעם בשלט. שיהיו בריאים.
השקט חזר. יעל התיישבה על הכיסא במטבח, הביטה בידיים שלה — הן רעדו.
שירי חיבקה אותה. — אמא, את גיבורה.
— אני מפחדת, — לחשה יעל. — לא הראיתי, אבל אני מפחדת.
— ממה?
— שהוא יצלצל. שהוא יחזור. שהוא יגיד משהו שיגרום לי להישבר.
— את לא תישברי.
— איך את יודעת?
— כי את אמא שלי. — שירי חייכה. — ובחיים לא ראיתי אותך נשברת.
כמה שעות אחר כך, ישבו ארבעתם — יעל, שירי, רון, והכלבה פפר — בסלון. יעל הכינה תה ויסמין בקומקום חשמלי. רון הזמין פיצה מ״פיצה אגדה״. הגשם התחזק, תופף על החלונות.
— את יודעת מה, — אמרה שירי, — יש לי רעיון.
— מה?
— אמא של רון גרה בצפון, במושב. לידה יש בית קטן שעומד ריק. מישהו עזב לפני שנתיים והשאיר אותו פתוח להשכרה.
— ומה איתו?
— אולי תעברי לשם. לזמן מה. לנשום.
— ופה?
— אני ורון יכולים להיכנס לדירה. ככה יהיה לנו מקום לתינוקת.
— חשבת שאני אסכים?
— למה לא? זה קרוב. שעה נסיעה. תבואי מתי שתרצי. והבית שם בטבע, שקט. אבל תצטרכי להביא טכנאי. הדוד שמש לא עובד, ומרזב אחד תלוש.
יעל הביטה בפנים של הבת שלה — מלאות תקווה, מאדימות מההיריון. ואז בפנים של רון, שביקשו רשות בשקט. — אתם רוצים לגור פה?
— אנחנו רוצים מקום משלנו, — אמר רון. — אבל לא רחוק ממך.
— הדירה שלי תהפוך לשלכם?
— לא. היא תישאר שלך. אנחנו רק נהיה השומרים, — צחקה שירי.
— ארבעת אלפים לחודש, — אמרה יעל. — זה מה שאני אשלם על הבית הקטן. שירי, תבדקי שאמא של רון סגורה על הסכום, אני לא רוצה אי־הבנות.
שירי הנהנה ושלחה הודעה.
עבר שבוע. ביום רביעי בשעה ארבע וחצי יעל עמדה במטבח שלה — בפעם האחרונה — וקיפלה מגבות למזוודה. שירי ישבה על השיש, אותה שרפרפת שהייתה יושבת עליה בתור ילדה ומציירת בזמן שיעל בישלה.
— את בטוחה שאת מוכנה לזה? — שאלה יעל.
— בטח. הדוד הגיע הבוקר ותיקן את הדוד שמש. המרזב יחכה לך.
— טוב. ואת?
— אני אתגעגע.
— גם אני.
אחר כך בא רון עם הארגזים. הדירה התרוקנה לאט. הספרים, התמונות, הצמחים. הכלבה התרוצצה בין החדרים, לא מבינה מה קורה.
בערב, כשהכול היה מוכן, ישבו שלושתם במרפסת בפעם האחרונה. האוויר היה קריר ונקי אחרי הגשם. העיר נצצה באורות למטה.
— השכנה מלמטה שאלה לאן את נוסעת, — אמרה שירי.
— גלית? מה אמרת?
— אמרתי שאת עוברת לצפון. לנשום.
— ומה היא אמרה?
— שהיא מקנאה.
יעל חייכה. נזכרה ביום שפגשה את אביבי, איך הכול נראה מבטיח.
— יש עוד משהו אחד, — אמר רון. — אביבי התקשר אליי.
— אליך? מתי?
— הבוקר בחמש וחצי. הוא ניסה להשיג אותך, ראיתי שלא ענית.
— ובצדק. מה הוא רצה?
— לבקש שתחזרי בו. אמר שהוא מוכן ״להתגמש״.
יעל גיחכה. — להתגמש? איזו מילה. מה אמרת לו?
— אמרתי שיחפש פסיכולוג. והנחתי.
שירי מחאה כפיים. — רון! גבר שלי!
יעל קמה, נשקה למצח של רון. — תודה.
— על מה?
— על זה שאתה לא אביבי.
הלילה ירד. הכוכבים יצאו. מחר היא תיסע צפונה. היא ראתה תמונות של הבית — קטן, אבן, עם גג רעפים אדום. לידו עץ תאנה זקן. קרוב להר. בלי שכנים קרובים מדי.
היא הוציאה את הטלפון. גללה לרשימת אנשי הקשר. עצרה על השם ״אביבי״. לרגע, האצבע שלה ריחפה מעל המסך. ואז היא לחצה על ״חסום את המתקשר״.
— עשית את זה? — שאלה שירי.
— כן.
— איך את מרגישה?
— סבבה. בואי, תראי איזה שקט.
הן נשארו במרפסת עוד קצת. הכלבה נרדמה לרגליהן. העיר שמתחת המשיכה לרעוש ולנוע, אבל שם למעלה, במרפסת הקטנה, היה שקט.
בבוקר היא העמיסה את המזוודה למונית. שירי ורון נופפו לשלום. הדרך צפונה הייתה פתוחה — שדות ירוקים, הרים בקצה האופק, ריח של אדמה אחרי גשם. הנהג הדליק רדיו, ואיזה שיר ישן של אריק איינשטיין מילא את האוטו. היא הורידה חלון. הרוח נכנסה פנימה, חמה ויבשה, ופפר הוציאה את הראש החוצה.
