תמר לוי לא תכננה לנשק זר באותו ערב. היא תכננה לשרוד אירוע יוקרה של משרד רואי החשבון, לזייף כמה חיוכים, לשתות כוסית שמפניה, ולהיעלם הביתה בשלום.
אולם הנשפים שבמלון הילטון תל אביב נוצץ כמו מקום שבו לא פחדו מעולם. נברשות בדולח, מפות לבנות, ריח של כסף וניחוח סיגרים. מלצרים רפרפו עם מגשי שמפניה וטארטלטים זעירים. עורכי דין, יזמי נדל"ן, טייקונים עם עניבות קשר-כפול צחקו צחוקים מצועצעים.
תמר עמדה ליד אחד מעמודי השיש, כוסית ביד – אפילו לא טעמה. השמלה הירוקה-בקבוקית שישבה מעולה על גופה המלא גרמה לה להרגיש, לרגע, זקופה. בפעם הראשונה מזה שנתיים, היא הביטה במראה הבוקר וראתה יופי. הבד קטיפתי חבק את מותניה, התלתלים הכהים נשפכו על כתף אחת, השפתון בצבע יין עשה לה טוב. היא אמרה לעצמה שמותר לה לתפוס מקום.
ואז ראתה את איתן.
איתן דגן, האקס-ארוס שלה. שלוש שנים של פגיעה איטית. הוא התחיל אוהב, דואג, מגונן. סיים כרודן. אמר לה מה לאכול, איך להתלבש, מי החברות ה'מזיקות'. בלילה האחרון היא ברחה מדירתו בהרצליה עם חבורה בזרוע, מסך סדוק של אייפון, ומזוודה ארוזה בחופזה.
עכשיו הוא עמד ליד מתקן הקרח, מחויך למנהלת מהנהלת חשבונות. חליפת טומי הילפיגר שלו צמודה מדי. המבט סָבַב, נתקל בה, וקפא. חיוך רכושני התפשט על פניו.
תמר הרגישה את הרצפה נשמטת. הוא התנצל, עזב את המנהלת, והתחיל לחתוך את ההמון לכיוונה. היא זרקה את הכוס, הסתובבה, וחמקה אל הדלתות הכפולות שבקצה האולם.
"תמר." הקול הגיע מאחור. "אל תתהיי דרמטית."
היא מצאה את עצמה במסדרון שירות שקט, שטיח עבה בולם צעדים. תאורה צהובה-חמה, ציורי שמן על הקירות. אף דלת לא פתוחה. אסלה? אין. מחסן? נעול.
איתן נכנס למסדרון. "תפסיקי לברוח, כולה דיברתי."
הלב שלה חבט. היא ראתה גומחה קטנה, בתוכה גבר גבוה, גבו אליה, בוחן ציור, יד אחת בכיס, אדיש, נינוח. לא היתה ברירה.
היא זינקה אל הגומחה, תפסה בדשי חליפתו הכהות והמהודקות, ומשכה את פניו אליה. השפתיים שלה נלחצו אל שלו. לגמרי מתוך פאניקה.
הוא קפא. לא הדף, לא נבהל. ואז כפות ידיים רחבות נחתו על מותניה – לא בברוטליות, אלא באחיזה יציבה, עוטפת. הוא סובב בעדינות, הצמיד אותה אל הקיר בתוך הגומחה, והפך את גופו למגן בינה לבין המסדרון.
איתן חלף על פניהם. "פתטית. כל החיים תברחי."
תמר לא נשמה עד שקול צעדיו דעך. רק אז הבינה שהיא עדיין נצמדת לחליפה של הזר. שידיה רועדות. שהיא חטפה ממנו נשיקה יזומה.
היא ניתקה אחורה. "אני מצטערת. ממש מצטערת. האקס שלי רדף אחריי, נלחצתי, לא חשבתי."
הזר שתק.
היא הרימה עיניים.
ושכחה את ההתנצלות.
הוא היה יפה בצורה מסוכנת. שיער כהה וקצר, לסת מרובעת, עיניים שחורות כמו באר בלילה. חליפה בגזרה מושלמת, יוקרתית, איטלקית כנראה. ריח של בושם גברי, יקר. אבל משהו בזווית הפה, בארשת המשועשעת, בחדות המבט, הבהיר שזה לא בחור נחמד.
"בטח," הוא אמר. קול נמוך, קטיפה שבורה.
מאחוריו, בבת אחת, נשמעו צעדים קצובים. מתוך צללי המסדרון נגלו שישה גברים בחליפות כהות, ידיים בתוך ז'קטים, אוזניות אלחוטיות. אחד מהם, מצולק, כסוף-צדעיים, פנה אל הזר: "בוס, יש בעיה?"
בוס.
תמר שמעה את הדם זורם באוזניים. היא זיהתה את השם שצף בחדשות, בדיווחי המשטרה, במלמולי המשרד: **מאיר בן-חיים**. ראש ארגון הפשע הכי גדול בישראל. האיש ששלט על נמל אשדוד, על קבלני קרקעות, על שופטים, על סודות שקטים. בן-חיים. לא נוגעים בו. לא מדברים איתו. בטח שלא תופסים אותו בחליפה ומנשקים במסדרון.
היא נרתעה אחורה. "לא ידעתי… אני נשבעת, לא ידעתי שזה אתה."
מאיר הרים כף יד קלה. הגברים נרגעו מיד. הוא הפנה אליה מבט. לא משפיל, לא שיפוטי. להפך. עיניו סרקו את גופה המלא, השמלה הירוקה, המותניים, השפתיים. לא ברחמים או בבוז – בהערכה שקטה. חום התפשט בעור שלה. היא תיעבה את זה שהגיבה.
"אני חייבת ללכת," לחשה, והסתובבה. מאיר לא חסם. לא ציווה. הוא פשוט פינה לה דרך.
היא ברחה.
***
שלושה ימים אחר-כך, תמר ניסתה לשכנע את עצמה שזה לא באמת קרה. נשיקה מטופשת. ראש ארגון פשע. גברים כאלה שוכחים לפני שעת הבוקר. איתן, לעומת זאת, לא שכח. ארבעים ושתיים שיחות שלא נענו. הודעות קוליות שנעו בין בכי לאיומים. אימיילים לעבודה. עד יום שלישי, על שולחנה במשרד, נחת זר ורדים שחורים עם פתק: *אי אפשר להתחבא לנצח.*
הערב ההוא, גשם זלעפות שטף את תל אביב. המטרייה שלה התהפכה בסופת רוח בתחנת הרכבת. היא הגיעה ללובי בניין המגורים שלה בפלורנטין סחוטה, רטובה, על גבול הדמעות. כל מה שרצתה זה לנעול את הדלת, לשבת על הרצפה באמבטיה, לבכות בשקט.
הלובי האפלולי. מנורה פלואורסצנטית ריצדה.
"שלום, תמר."
היא קפאה. איתן קם מכורסת העור, מחויך. נינוח. כמו שהמתין שעות.
"איך נכנסת?" קולה היה בקושי לחישה.
"השכנה שלך, מלכת האמון. או שאני פשוט כריזמטי." הוא צעד לעברה. "הבכת אותי במלון. נעלמת לי."
"ברחתי."
"גרמת לי להיראות טיפש."
"בכוחות עצמך."
החיוך התפוגג. הוא אחז בזרועה, אצבעותיו מתחפרות. כאב לבן הבזיק. "את חושבת שהשמלה הזאת הפכה אותך למישהי? תסתכלי על עצמך. מי יסתכל עלייך? איתי יש לך מזל. לבד את כלום."
היא ניסתה למשוך.
"תעזוב," פלטה.
ואז, טמפרטורת האוויר בלובי צנחה.
קול שקט, מלטף מוות, בקע מהצללים ליד תיבות הדואר: "היא אמרה שתעזוב."
איתן הסתובב. שלושה גברים נכנסו לאור. שניים מילאו את המסדרון בשרירים. השלישי, מאיר בן-חיים, עמד בחליפה אפורה, סיגריה בלתי דלוקה בין אצבעותיו, והביט בידו של איתן על הזרוע שלה. מבטו היה רגוע. קטלני.
איתן שחרר. "מי אתה, לעזאזל?"
"מישהו שלא תרצה לשאול אותו שוב." מאיר סימן בסנטר. "קחו אותו."
הגברים תפסו את איתן, בלי מילה. איתן נאבק, צעק, איים במשטרה. מאיר אפילו לא הביט. "צאו להליכה. תלמדו אותו איך מתנהגים."
הם גררו אותו החוצה. דלת רכב נטרקה, מנוע נהם, והלילה בלע הכול. הלובי נדם.
תמר עמדה רועדת, חבקה את עצמה. "למה?" לחשה. "למה באת?"
מאיר כיבה את הסיגריה הנקייה, פסע אליה. "כי את לא צריכה לברוח יותר." הוא הוציא כרטיס ביקור מחליפתו, הניח על השולחן. "מחר, 10:00, מגדל עזריאלי, קומה 31. אני מחפש רואת חשבון ראשית לעסקים החוקיים שלי. את מוכשרת. שמעתי עלייך. החוזה מוכן: משכורת, רכב, אבטחה."
היא נעצה בו מבט. "ואם אני מסרבת?"
"אז לא תבואי. לא אכפה דבר." עיניו ננעצו בה. "אבל איתן לא יחזור. את מוגנת. לא משנה מה."
דממה. תמר הביטה בכרטיס. על גבי הקרטון הלבן, אותיות שחורות, שם ומספר טלפון. שום דבר נוצץ. רק הבטחה.
היא נשמה. "אני לא… אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני."
"אותו הדבר," הוא אמר, קולו רך. "שתפסיקי לפחד. תפסיקי להתכווץ. תנשמי." והוא פנה, יצא, השאיר אותה לבד בלובי.
למחרת, 9:55, תמר לוי התייצבה בלובי המגדל. הלב שלה הלם, אבל לא מפחד. היא עלתה לקומה 31, שם חיכה לה חדר ישיבות זכוכית, נוף לים, חוזה מסודר, וקנקן קפה. מאיר חיכה, ישוב בראש השולחן, מנומס, מקצועי, זרוקה על פניו ארשת של גבר שיודע בדיוק מה הוא שווה. והוא ראה בה אותו דבר.
שישה חודשים אחר-כך, תמר עמדה על מרפסת משרדה החדש, מביטה בגלים. החיים השקטים שקנתה במו ידיה. איתן לא התקרב יותר. מאיר מעולם לא נגע בה בלי הסכמה, מעולם לא צמצם אותה, מעולם לא הפך אותה ל'פלוס סייז מסכנה'. להפך. הוא ראה אותה יפה, מוכשרת, בעלת ערך. והעיר כולה, אט-אט, למדה את אותו הדבר.
והיא חייכה. בלי מילים, בלי תשובה מוחלטת, היא חייכה.
