Hazel Tang

כיסא הגלגלים הראשון שקניתי לה היה כחול עם הדפס של פרפרים. היא הייתה בת שש וחצי, שקלה כמו נוצה, ובקושי דיברה.

המסעדה בתל אביב נוצצה באור נרות, השעה רבע לעשר בערב. יין מבעבע נשפך אל כוסות קריסטל, צחוק רך התגלגל בין

רוני מעולם לא תכננה לעבוד עשר קומות מעל חוף הים בהרצליה פיתוח. היא גדלה בדירה קטנה מעל מספרה ברחוב יפת

את החתולה ראו ביום השלישי אחרי שדלית פינתה את הדירה. חתולה אפורה, עם כתם לבן על החזה וחתך באוזן שמאל.

אף פעם לא חשבתי שאני אעשה דבר כזה. אבל כשנכנסתי לסלון וראיתי את איתן על הספה עם הקולגה שלו מהעבודה —

התינוק נרדם על חזי בדיוק כשהאורות כיוונו אליי. צעדתי על במת האודיטוריום של אוניברסיטת חיפה, חשה את משקלו

— מחר אצלי העובדים מתחילים להחליף צנרת, יהרסו הכול עד הבטון. אז אני אתארח אצלכם. עשרה ימים, טוב, מקסימום

העולם מודד עוני בצלחות ריקות ובמעילים בלויים, אבל יש רעב אחר, עמוק יותר – רעב לנפש. מעולם לא היו לי ילדים משלי.

אורלי לוי עמדה בפתח דירתו של אברהם מזרחי, בדיוק כמו שעשתה בכל בוקר בשמונה־עשרה השנים האחרונות.

שלמה גר בבית אבות "אור הגבעה" בחיפה כבר כמעט חצי שנה, והצוות שם ידע להגיד עליו דבר אחד: האיש