כיסא הגלגלים הראשון שקניתי לה היה כחול עם הדפס של פרפרים. היא הייתה בת שש וחצי, שקלה כמו נוצה, ובקושי דיברה. אני זוכרת שהרמתי אותה מהמושב של הרכב, והיא פשוט הביטה בי בעיניים האלה — אפורות, רציניות, בלי ציפייה לכלום. זו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי: "הילדה הזאת כבר ראתה יותר מדי".
קוראים לי שירה. אני בת חמישים וארבע, גרה במושב קטן ליד נתניה. בעלי נהרג בתאונת עבודה בנמל חיפה כשעוד לא מלאו לי שלושים. נשארתי לבד בבית עם גינה גדולה ושקט שצורח. לא היו לנו ילדים — לא הספקנו. במשך שנים ניסיתי למלא את החלל בעבודה, בנסיעות, בפרויקטים. כלום לא עבד. הבית הרגיש כמו תחנת מעבר, לא כמו בית.
יום אחד, לפני כמעט עשרים וחמש שנה, נסעתי עם חברה מהעבודה לביקור בפנימייה טיפולית לילדים בסיכון. היא התנדבה שם, ואני באתי בתור "תומכת מהצד". לא תכננתי כלום חוץ מלשתות קפה ולחכות בחוץ. אבל בזמן שחיכיתי במסדרון, ראיתי אותה — ילדה קטנה יושבת בעגלת נכים ישנה, עם מחברת ביד ועט ורוד. מסביבה ילדים התרוצצו וצעקו, והיא פשוט צפתה בהם מהצד. לא בכתה, לא ביקשה תשומת לב. פשוט ישבה שם כמו מישהי שמבינה שמחר כנראה ייקחו אותה למקום אחר.
שאלתי עליה. אמרו לי שקוראים לה מיטל, שהיא עברה תאונה קשה עם אבא שלה כשהייתה בת ארבע. הוא נהרג במקום, היא נותרה עם פגיעה בחוט השדרה. אמא שלה הגיעה לבית החולים, חתמה על ויתור על משמורת, ואמרה לצוות: "אני לא מסוגלת לגדל נכה. אין לי כוחות". ומאז היא עברה בין מסגרות.
אני לא יודעת מה קרה לי בדיוק. אני זוכרת שקמתי, ניגשתי אליה, והתיישבתי על הרצפה לידה. היא הרימה אליי מבט, ולחשה: "את רוצה לראות מה אני מציירת?" הראתה לי דף מקומט עם ציור של בית עם גינה. בדיוק כמו הבית שחיכה לי ריק.
שלושה חודשים אחר כך מיטל כבר גרה אצלי. התהליך היה ארוך ומפרך, אבל לא ויתרתי. וכשהיא הגיעה, לא דיברה כמעט בכלל. רק בלילות הייתי שומעת אותה בוכה בשקט. הייתי נכנסת, יושבת על קצה המיטה, והיא הייתה לוחשת: "גם את תעזבי?"
למדתי להכיר אותה דרך הציורים. היא ציירה דרקונים, ירחים, דמויות בלי פנים. לאט לאט התחלנו לדבר. על מה כואב, על מה מפחיד, על למה אמא הלכה. אמרתי לה את האמת — לא תמיד יש לי תשובות. אבל יש לי יד, ויש כתף, ויש גם עוגיות שוקולד בתנור.
השיקום היה מסע שלם. שנים של פיזיותרפיה, תרגילים יומיים, כעסים, בכי, והמון רגעים קטנים של ניצחון — הפעם הראשונה שהצליחה להרים לבד את הגב, הצעד הראשון עם ההליכון, היום שבו אמרה "אמא, תני לי לנסות לבד". היא גדלה להיות בחורה חזקה, צינית לפעמים, עם חוש הומור חד ועקשנות בלתי רגילה. היא לא נתנה לאף אחד לרחם עליה. כשהילדים בבית הספר לעגו לה, היא פשוט אמרה: "הם לא מבינים כלום. אז שילכו".
מיטל למדה עבודה סוציאלית, הכירה את גיא בכנס מקצועי, וכשהודיעה לי שהם מתחתנים — חנקתי דמעה. אמרתי לה: "אני מקווה שתזמיני אותי". היא צחקה: "את משלמת על החצי, אז תגיעי".
החתונה הייתה קטנה, אינטימית, באולם קטן במושב. זיקוקים לא היו, אבל האור היה רך. החברים הכי קרובים, משפחה מצומצמת, מוזיקה טובה. עמדתי בצד וחייכתי כמו מטורפת. מיטל לבשה שמלה בצבע שמנת, והיא נראתה כמו משהו מסרט — חזקה, בוטחת, שלווה. לרגע הרשתי לעצמי לחשוב שהנה, הגענו למנוחה. שכל מה שהיה — פתור.
ואז, בזמן הריקודים, ניגשה אליי אישה זרה. בשנות השישים, רזה, שיער אסוף ברישול, מעיל לא מתאים לאירוע. היא תפסה אותי במרפק והובילה אותי הצידה, אל מבואה קטנה ליד המטבחון. הסתכלה עליי ישר בעיניים ואמרה: "את אפילו לא יודעת מה היא מסתירה ממך".
שתקתי.
היא חייכה חיוך קטן, לא מתנצל: "אני אמא שלה, זאת שילדה אותה. היא יצרה איתי קשר לפני שש שנים. שאלה שאלות. למה עזבתי, איפה הייתי כל החיים. ישבנו בכיכר המדינה בתל אביב, והיא שאלה הכל. אני ניסיתי להסביר. לא הצלחתי. ואז היא קמה ואמרה, 'אני צריכה לחשוב'. ומאז — שום דבר. עד שהגיעה ההזמנה הזאת".
אני הסתכלתי עליה. הלב שלי הלם מהר, אבל הקול שלי נשאר יציב. שמעתי את עצמי אומרת לה: "אז מה את רוצה ממני? רחמים? מחילה?".
היא החזירה לי מבט: "אני רוצה שתדעי. היא לא סיפרה לך. חשבתי שמגיע לך".
"מה שמגיע לי", אמרתי לה, "זה לראות את הבת שלי שמחה. זה הכל. כל היתר — לא מעניין אותי".
היא פתחה את הפה להגיב. לא נתתי לה. "כן, היא שלי. לא בגלל גנטיקה, לא בגלל מסמכים. בגלל שבאמצע הלילה כשהיה לה חום, ישבתי איתה. בגלל שהיא למדה ללכת איתי יד ביד, בגלל שכל ציור שלה עדיין תלוי על המקרר שלי. את היית שם? לא. אז אל תגידי מה מגיע לי".
האישה הסתובבה ויצאה מהאולם בלי לומר מילה. לא רצתי אחריה.
חיכיתי שמיטל תסיים לרקוד. כשהיא יצאה להפסקה, ניגשתי אליה עם כוס מיץ תפוזים. התיישבנו בספסל בחצר. האוויר של הערב היה קריר, וריח של פריחת הדרים מילא את הריאות. סיפרתי לה על האישה, על השיחה. שתקה לרגע. ואז לקחה נשימה: "אני מצטערת, אמא. פחדתי לספר לך. פחדתי שתחשבי שאני מחפשת אותה, שאת לא מספיקה. ואני לא מחפשת — אני פשוט הייתי צריכה להבין. ועכשיו אני מבינה".
הבטתי בה. היא אחזה ביד שלי, ולחשה: "מה שאת עשית — זה מה שהופך מישהי לאמא. מה שהיא עשתה — זה מה שהופך מישהי לזרה. באתי, שאלתי, סגרתי את הפרק".
לא דיברנו על זה יותר. גיא ניגש, שאל אם הכל בסדר, והיא חייכה אליו: "הכל מושלם".
חזרתי פנימה. מיטל רקדה עם גיא, הראש שלה נח על הכתף שלו. האור בתוך האולם הבליח על כיסא הגלגלים המקופל שחנה ליד השולחן — סמל שהיה שם, אבל כבר לא הגדיר כלום. והבנתי שהמסע שלנו מעולם לא היה על הרגליים. הוא היה על הבחירה להישאר.
