שלושים שניות אחרונות של שתיקה

אף פעם לא חשבתי שאני אעשה דבר כזה. אבל כשנכנסתי לסלון וראיתי את איתן על הספה עם הקולגה שלו מהעבודה — לא עם מחשב נייד, לא עם דוחות, אלא *איתה*, צמודה אליו כמו חתולה — משהו ניתק אצלי בראש.

צעקתי ככה שכנראה שמעו עד רחוב אבן גבירול. השכנה מהקומה השנייה דפקה בדלת אחרי חצי דקה ושאלה אם להזמין משטרה.

איתן קפץ מהספה, ניסה למלמל משהו על "פגישת עבודה", אבל החולצה הפרומה שלו סיפרה סיפור אחר. הבחורה חטפה את התיק וברחה החוצה בלי שרוכים בנעליים.

ומיטל? מיטל שלי עוד לא ידעה כלום. היא הייתה במרפאה עם הילדים.

—

תראו, אני לא אמא שמתערבת. באמת. אבל מהרגע הראשון שהכרתי את איתן, משהו לא ישב לי טוב. מיטל הכירה אותו כשגרתי שלוש שנים בלונדון, טיפלתי בדוד שלי שהיה חולה. לא היה מי שיגיד לה — "חמודה, תעצרי רגע, תבדקי".

היא התחתנה איתו חודשיים אחרי שהכירו. חודשיים. לי היא סיפרה בוידאו-קול, חייכה כזאת חיוך רחב ואמרה: "אמא, הוא מדהים, את תראי."

ראיתי. אוי, כמה שראיתי.

כשחזרתי לארץ לפני ארבע שנים, מיד אחרי הפסח, מיטל כבר הייתה אחרי לידה שנייה. גרו בדירה ברמת גן — זאת שאני ואבא שלה קנינו לה במתנה לחתונה, כי איתן "עצמאי" ו"מקים עסק" ובפועל היה בלי גרוש על התחת. באתי אליהם לארוחת ערב.

הוא נכנס הביתה, זרק את המפתחות על השיש, התיישב בראש השולחן. מיטל התרוצצה סביבו כמו מלצרית: "אתה רוצה עוד פלפל? הקציצה בסדר? אולי להוסיף קצת פטרוזיליה?"

והוא — הוא הרים עליה עיניים ואמר: "הקציצה יבשה. כבר שבועיים אני מבקש שתכיני כמו שאמא שלי עושה, מה כל כך קשה?"

ישבתי שם עם המזלג באוויר. חיכיתי שמיטל תגיד משהו. היא הנהנה ולחשה: "אני אשתדל יותר בפעם הבאה."

הוא המשיך. מולי. מול אמא שלה. "את רואה איך היא נראית? איפה האישה שהתחתנתי איתה? תראי את זה," והוא הצביע עליה עם המזלג. "יש נשים שיולדות שלושה ילדים ונשארות רזות. בשביל בעל צריך להשקיע, אחרת הוא ילך לחפש במקום אחר."

השוקולד מריר של הקינוח נתקע לי בגרון.

אחר כך לקחתי אותה הצידה. "מיטלי, הוא תמיד מדבר אלייך ככה?"

"אמא, אל תתחילי. הוא צודק, באמת הזנחתי את עצמי."

"את אחרי שני ניתוחים קיסריים, מה את רוצה מעצמך?"

"אבל אני אוהבת אותו."

משפט יותר מפחיד מזה אמא לא יכולה לשמוע.

—

ניסיתי לא להתערב. באמת שניסיתי. אבל כל פעם שבאתי — משהו חדש. מיטל ירדה עשרה קילו, התחילה לרוץ בבקרים לפני שהילדים קמים. הבית הבריק, האוכל היה מושלם, הבגדים מגוהצים. והיא נראתה כמו ניצבת בסרט שאף אחד לא רואה.

אז הגיע היום של הפטריות.

קניתי בשוק בצלאל סלסלת פטריות טריות — כאלה שמנמנות, בדיוק כמו שמיטל אוהבת להכין ברוטב שמנת. החלטתי לקפוץ אליה הביתה בלי לתאם. טעות שאולי הייתה ההכרחית בחיים שלי.

הדלת לא הייתה נעולה. נכנסתי. על הספה בסלון — איתן, ומישהי אחרת. לא מיטל. לא אישה שאני מכירה. מישהי צעירה, לבושה באופן שלא מותיר מקום לדמיון.

הסלסלה נפלה מהיד. הפטריות התגלגלו על הרצפה המגוהצת של מיטל.

אני זוכרת רק רסיסים. הצעקה שלי. האישה ההיא מתחמקת החוצה כמו מקק. איתן יושב על הספה, לא מתבייש, אפילו מסנן: "תירגעי, רבקה, אנחנו מבוגרים."

מיטל חזרה רבע שעה אחרי. הילדים חיכו במכונית עם חגורות, ואיתן בינתיים אפילו הספיק להכין לעצמו קפה.

"מה קרה אמא?" היא שאלה מהדלת, רואה את הפנים שלי, רואה את הפטריות על הרצפה.

אמרתי לה הכל. מולו. כל מילה.

מיטל התחילה לרעוד. דמעות זלגו. ואז, בין דמעה לדמעה, היא אמרה: "אמא, למה את מתערבת לי בחיים?"

הסתכלתי עליה. על הבת שלי. "מה?"

"אולי זאת הייתה טעות. אולי הוא השתכר. אולי היא זאת שהתחילה. למה את נכנסת לי?"

איתן חייך. חייך. לגם מהקפה.

אני לא יודעת מאיפה הגיע לי הכוח, אבל אמרתי לו: "צא מהבית שלי. הדירה על שמי. צא."

הוא קם, לקח את המפתחות מהשיש, אמר "אני אתקשר אלייך" למיטל, ויצא.

שבוע אחרי — הוא חזר. מיטל לקחה אותו בחזרה. "אנחנו ניתן לזה עוד ניסיון," היא אמרה, "למען הילדים."

—

באותו לילה לא ישנתי.

בבוקר התקשרתי. לא למיטל. למשרד הרישום של הצבא. שאלתי בנימוס אם הם יודעים שאיתן כהן, שירד מהארץ לשלוש שנים וחזר, מעולם לא הסדיר את המעמד שלו כחייל מילואים פעיל. שכחתי לציין שיש לו גם הכשרה בחיל השריון מהסדיר, והמילואים מחפשים כמוהו.

"נבדוק את זה," אמרה לי הפקידה.

בדקו.

למחרת בצהריים איתן כבר עבר בדיקות רפואיות בבקו"ם. מישהו סיפר לו שאני הייתי זאת שהתקשרה.

הטלפון שלי צלצל בחמש אפס אפס אחר הצהריים.

"אמא, מה עשית?!"

הקול של מיטל היה שבור. כעס ופחד ודמעות מעורבבים יחד.

"מה שהייתי צריכה לעשות מזמן, מיטלי."

"את הרסת לי את המשפחה! הוא עלול לקבל צו שמונה! איך נסתדר בלעדיו?"

"בדיוק כמו שהסתדרת עד עכשיו, חמודה. את מסתדרת לבד. הוא אף פעם לא באמת היה שם."

היא ניתקה.

שבועיים לא דיברנו. הלב שלי התכווץ כל פעם שראיתי את השם שלה על הצג ולא יכולתי לענות.

ואז אתמול היא שלחה הודעה: "אמא, אפשר לקפוץ? יש לי יומיים לבד, איתן בבסיס."

היא הגיעה עם הילדים בערב. שמה קומקום. הוציאה מהתיק קופסת עוגיות שהכינה איתם.

ישבה מולי במטבח, הסתכלה על הספל, ואמרה חרש: "הוא צרח עליי בטלפון שלשום. בפעם הראשונה שהרמתי את הקול. לא בכיתי, אמא. פשוט ניתקתי. והמשכתי לקלח את דניאל."

לא אמרתי כלום. מזגתי לה עוד תה. התבוננתי בידיים שלה — כבר לא רועדות.

הבן הקטן שלה צייר על דף ליד המקרר. במרכז הציור — שלוש דמויות. אישה גבוהה, שני ילדים קטנים, ושמש עם קרניים עקומות. בלי גבר.

תליתי את הציור על המקרר.