החתונה שלי עם עידן התקיימה באולם "גני התמר" בפתח תקווה, בסוף אוגוסט, חמשה ושלושים מעלות בחוץ ומזגן שרץ בלי הפסקה. חמש מאות אורחים, שולחנות עגולים, אבא שלי בחליפה שהוא לובש אולי פעם בשלוש שנים. ואני, מאיה, בת עשרים ושמונה, יושבת לצד החתן שלי ומנסה לא להסתכל יותר מדי בכיוון של דליה — אמו.
דליה לא אהבה אותי מהיום הראשון שעידן הביא אותי לשבת שישי בבית שלהם ברמת גן. היא לא צעקה, לא עשתה סצנות. היא עשתה דברים קטנים. שכחה את השם שלי פעמיים באותה שיחה. שאלה את עידן, מול כולם, אם "זה סופי" או "זה עוד שלב". אמרה לי פעם, בניחותא, בזמן שחילקה מרק, שבמשפחה שלהם "נשים יודעות את מקומן". חשבתי שאחרי החתונה זה יירגע. חשבתי שכשאני אהיה כלה רשמית, חלק מהמשפחה על הנייר, היא תפסיק.
לא הפסיקה.
בשלב הבאת המתנות, כשהתקליטן הכריז "ועכשיו המתנה ממשפחת החתן", דליה קמה מהשולחן הראשי לאט. בידיים שלה קופסה עטופה בנייר כסף, עם סרט לבן. היא החזיקה אותה כאילו היא מציגה פרס.
"מאיה יקרה", אמרה בקול שהגיע לכל השולחנות הקרובים, "זה בשבילך. שלא תשכחי אף פעם מה המקום שלך במשפחה הזאת."
הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת לפני שאפילו פתחתי את הקופסה. פתחתי את הנייר, הרמתי את המכסה — ובתוך, מקופלת בקפידה כאילו זה מתכשיט, שמלת עוזרת. שחור-לבן, עם סינר, עם הכובע הקטן הזה שמלצריות לובשות בבתי מלון ישנים. מתחת, פתק כתוב ביד: "לזכר מי שמביאה את הקפה בבוקר."
מאה ועשרים איש ליד השולחנות הקרובים ראו. חלק צחקקו בלי לדעת מה לעשות עם זה. ההורים של עידן מהצד השני חייכו כאילו זו בדיחה מוצלחת. אני סגרתי את הקופסה, החזקתי אותה על הברכיים, ואמרתי "תודה דליה" בקול שיצא לי צרוד יותר ממה שרציתי.
עידן, לידי, הסתכל על אמא שלו ולא אמר כלום. הידיים שלו נשארו על השולחן, אצבעות סביב כוס המים, לא זזות.
עברו אולי שתי דקות. אבא שלי, אבי, קם מהשולחן שלנו עם אמא שלי, רותי. הם לא ממהרים בחיים, ההורים שלי. אבא עבד שלושים ושתיים שנה כחשמלאי ראשי במפעל בחולון, אמא ניהלה חנות טקסטיל קטנה ברחוב הרצל עד שסגרה אותה לפני חמש שנים. אנשים שחוסכים, לא אנשים שמרעישים.
אמא החזיקה קופסה אדומה עם סרט זהב, קטנה, לא גדולה כמו של דליה. היד שלה רעדה קצת.
"מאיה'לה", אמרה, "זה מאיתנו. לא סיפרנו לך מראש."
פתחתי את הקופסה. בפנים — תיק מסמכים ירוק, ועליו ניירות שהתחלתי לקרוא בלי להבין בהתחלה. חוזה רכישה. נסח טאבו. דף ראשון שהציג שם רחוב בבת ים, מספר דירה, שלושה חדרים, קומה שלישית בלי מעלית אבל עם מרפסת גדולה. בשורה התחתונה — הסכום: מאה ושמונים אלף שקל, מקדמה שאבא ואמא חסכו אליה במשך שנים בלי שאף אחד ידע, על דירה שעלתה מליון ושבע מאות אלף שקל. "את היתרה לוקחים במשכנתא על שמך", אמר אבא, "כבר דיברנו עם הבנק, ההחזר החודשי נכנס בתלוש שלך בלי בעיה." המתנה תירשם על שמי, רק שלי, לא על שם משותף עם עידן.
"אמא… אבא… מה זה? מאיפה זה?"
לא הצלחתי לסיים את השאלה. דליה, שראתה את הקופסה האדומה מתגלגלת בין ידיים ולא יכלה לשלוט בעצמה, קפצה ותפסה את התיק הירוק ישר מהידיים שלי. היא פתחה אותו באמצע האולם, קראה את הדף הראשון, ואז את הסכום בתחתית העמוד.
הפנים שלה השתנו. לא כעס רגיל — משהו יותר חשוף מזה.
"אין לכם שום זכות!" צעקה לכיוון ההורים שלי, והקול שלה עלה מעל המוזיקה. "זה היה צריך לעבור בין שתי המשפחות! זה לא מתאים! מי מרשה לכם להחליט דבר כזה בלי לדבר איתנו!"
אבי, אבא שלי, לא הרים את הקול בכלל. הוא לקח את התיק בחזרה בעדינות מהידיים שלה, סגר אותו, והחזיק אותו צמוד לגוף.
"זו מתנה של ההורים לבת שלהם", אמר. "לא צריך רשות משפחה אחרת בשביל זה."
דליה המשיכה לדבר על "כבוד", על "איך זה נראה", על זה שעכשיו "כולם יחשבו שאנחנו לא מספקים לבן שלנו". עידן, שעד אותו רגע לא הוציא הגה, קם לבסוף. הוא לא הרים את הקול גם הוא, אבל מה שאמר שינה את כל החדר.
"אמא. שמלת משרתת. מול חמש מאות אנשים. עם פתק. את יודעת מה זה היה בשבילי לראות את זה? תפסיקי לדבר על כבוד."
דליה נדמה לרגע, הסתובבה, ישבה.
לא היה עוד סיבוב באותו ערב. שולחן המתנות נשאר כמו שהוא, הריקוד המשיך, התקליטן שם שיר אחר כאילו לא קרה כלום.
שבוע וחצי לאחר מכן ישבתי במשרד של עורכת דין ברחוב אבן גבירול בתל אביב, עם תיק המסמכים הירוק על השולחן, וחתמתי על טאבו שמעביר את הדירה בבת ים לשמי בלבד, עם הערת אזהרה שמונעת כל טענה עתידית על רכוש משותף אם משהו יקרה בין הזוגיות שלי לעידן. זה היה התנאי של אבא: "מתנה שלך, שתישאר שלך, לא משנה מה."
חודש אחרי החתונה עברנו לדירה ההיא בבת ים. בערב הראשון, כשהקרטונים עדיין היו פתוחים על רצפת הסלון, עידן ניגש אליי במטבח, לקח מהארגז את כוסות הקפה שאמא שלי קנתה לנו, ושטף אותן בכיור בלי שביקשתי. "אני אעשה את זה מעכשיו, בבוקר," אמר, בלי להסתכל עליי, "את לא צריכה להביא לאף אחד כלום." הנחתי את הכוס הראשונה שהוא יישר על המדף.
בחגים הראשונים שאחרי, כשדליה התקשרה לשאול "מתי אתם מגיעים לשישי", אמרתי לה שאנחנו מארחים בבית שלנו, שהיא מוזמנת לבוא אלינו. היא לא הגיבה. הטלפון שלי הראה עוד שיחה ממנה שבוע אחר כך, בזמן שעמדתי במרפסת ותלתי את הכביסה. לא עניתי. תליתי את החולצה האחרונה, סגרתי את דלת הכביסה, ונכנסתי פנימה.
