בידיים רועדות מסרה לי מיכל אזולאי את כלוב ההובלה, ולרגע חשבתי שהיא פשוט הפסיקה לאהוב את החתול. לעיתים רחוקות טעיתי כל כך.
החתלתול הקטן ישב בשקט בכלוב הדהוי, עטוף באותה שמיכת פליז אפורה שנתתי לה איתו לפני שבעה שבועות. שמו: מוצי. בן שמונה חודשים. נמצא מתחת לרציף פריקה בנמל אשדוד, כמעט גווע ברעב, אחרי שמישהו נטש אותו שם. אצלנו בעמותת "בית לחיות" ברחוב הצוענים בבאר שבע לקח לו שלושה שבועות עד שהעז בכלל לצאת מהכלוב.
אני מנהלת את מוקד האימוץ כבר אחת עשרה שנה. מכונת הקפה במסדרון מקולקלת מאז מרץ, ופתק דבוק עליה: "בבקשה לא לנסות יותר, שמונה שקל בכיס". הרדיו תמיד מכוון לגלגלצ, ועל הקיר תלוי לוח עם שמות של ארבעים בעלי חיים שעדיין מחפשים בית. מוצי כבר לא היה ברשימה – עד היום.
כשמיכל באה לקחת אותו ביולי, הייתי בטוחה שהוא נפל על הרגליים. היא הגיעה במיוחד מדימונה, נסיעה של שעה וחצי ברכב, ובכתה כשהחזיקה אותו בזרועותיה בפעם הראשונה. "הוא לעולם לא ירגיש שוב לא רצוי", היא אמרה, ממש כאן בחדר ההעברה, לפני העיניים שלי ושל הקולגה שלי. אחר כך שלחה לי במשך שבועות תמונות: מוצי על הכרית שלה, מוצי רודף אחרי עכבר צעצוע על רצפת הפרקט, מוצי מתכרבל בחיקה בזמן שהיא צופה בחדשות.
ואז, ביום שלישי גשום בסוף אוגוסט, היא עמדה שוב על הסף. בחוץ טפטף מהגגון, ובפנים ריח של כלב רטוב עלה מהכלבייה השכנה. "הוא ראוי ליותר ממה שאני יכולה לתת לו". היא לא אמרה יותר מזה.
תחילה הרגשתי אכזבה, עוד לפני שהחמלה בכלל הספיקה להגיע. אחרי אחת עשרה שנה בעבודה הזאת אני מכירה כל תירוץ: "הוא משיר יותר מדי". "בן הזוג שלי לא אוהב חתולים". "פשוט אין לנו זמן יותר". כל אחד נשמע אחרת, אף אחד מהם מעולם לא שכנע אותי.
הבטתי מטה, אל מוצי. הוא לא בכה, לא הסתתר. הוא רק הביט בי, רגוע, בוטח, כאילו עדיין האמין שידיים אנושיות נועדו רק להגן עליו. הושטתי יד ללוח התלושים כדי למלא את טופס ההחזרה, וכתב היד שלי בשורה השלישית התעוות כל כך שנאלצתי להתחיל מחדש.
מיכל הניחה שקית בד ליד הכלוב. "צעצוע האהוב עליו בפנים. הוא עדיין ישן עם העכבר הפרוותי הקטן". אחר כך תחבה לידי מעטפה. "את זה לא הצלחתי להגיד בקול". בלי מילה נוספת חזרה לסובארו הישנה שלה שחנתה מול הכניסה, ונסעה משם. נשארתי לעמוד עוד חמש דקות בפרוזדור הכניסה, שמעתי רק את הטפטוף מהגגון, ומהכלבייה השכנה כלב שנבח בלי הפסקה.
חזרה בחדר הקליטה סירב מוצי לעזוב את השמיכה שלו. לא תשוש במובן הגופני. תשוש כאילו כבר הבין שפרק נוסף בחייו הסתיים זה עתה.
פתחתי את המעטפה. בפנים פתק מקופל, נייר משבצות מפנקס, נמחק במקום אחד ונכתב מחדש. היא כתבה: "את בטח חושבת שפשוט זרקתי אותו. האמת: לפני שלושה שבועות פוט~~רתי~~ – פוטרתי, סליחה, היד שלי רועדת עכשיו. אתמול קיבלתי את הפינוי מהדירה ברחוב הפלמ"ח. פנימיית המעבר של לשכת התעסוקה, שמונה עשר מטר, לא מרשה בעלי חיים. התקשרתי לכל מי שאני מכירה, אמא, אחותי, אפילו השכנה הישנה. אף אחד לא יכול לקחת אותו. אם אהבה לבדה הייתה מספיקה, הוא לא היה חוזר אליכם. בבקשה אל תחשבי שהוא היה קשה. הוא היה הדבר הכי טוב בכל יום דפוק. הוא שכב לידי כשבכיתי. תגידי למי שיאמץ אותו שהוא תמיד היה אהוב. אני לא מסוגלת לכתוב יותר עכשיו".
מתחת לפתק היתה קולרית קטנה. על התג היו חרוטות ארבע מילים, לא יותר: הבית שלי הוא איפה שאת.
הנחתי את המכתב על ברכיי והשעניתי את הראש על משקוף הדלת של חדר הקליטה. מבחוץ עדיין נשמעה הנביחה, עמומה יותר עכשיו. נשארתי כך עד שהרגליים שלי נרדמו.
בבוקר למחרת כתבתי מחדש את מודעת האימוץ של מוצי. לא קראתי לו "הוחזר". כתבתי: "מוצי יודע איך אהבה מרגישה. הוא היה אהוב בכל יום מחייו הצעירים. נסיבות החיים – לא האופי שלו – החזירו אותו אלינו. הוא מחפש מישהו שמבין שלנצח פירושו: להישאר ביחד, גם כשהחיים נהיים בלתי נסבלים".
הפוסט שותף מעל אלפיים פעמים, רק בקבוצת הפייסבוק "אוהבי חיות הנגב". פניות הגיעו מבאר שבע, מדימונה, אפילו מאשדוד.
אבל באותו לילה מוצי קיבל החלטה משלו. זמן רב אחרי שכיביתי את האור, שמעתי כפות רגליים קטנות מול דלת החדר שלי, יבבה שקטה. כשפתחתי, הוא חלף על פני ישר, קפץ על המיטה שלי, הסתובב פעמיים במעגל והתכרבל מתחת לסנטר שלי, כאילו מעולם לא שייך היה למקום אחר. תוך דקות ספורות הוא נרדם.
בבוקר, עדיין בפיג'מה, עם שיער חתול על הכרית שלא טרחתי לנקות, מחקתי את מודעת האימוץ. במקומה כתבתי עדכון אחרון: "מוצי כבר לא מחפש בית חדש. הוא כבר מצא אותו".
עברה שנה מאז. מיכל התקשרה שוב באביב, דרך המייל של העמותה, עם תמונה של דירה חדשה בדימונה, שלושים ושלושה מטר, מטבח עם נוף לחצר האחורית. היא שאלה אם תוכל לבקר את מוצי, רק פעם אחת, רק כדי לראות שהוא בסדר. כתבתי לה שהוא ישן על המיטה שלי ושהיא מוזמנת לבוא בכל עת. היא לא ענתה יותר. הפתק עם הקולרית החרוטה עדיין מונח במגירה התחתונה של השולחן שלי, יחד עם ארבעים השמות של בעלי חיים שמצאתי להם בית מאז – רק לא שלו.
