חיפה, חורף תש"ג. כשמפעל המספנות בנמל צמצם שליש מכוח העבודה, אבנר כהן קיבל את המכתב ביום שלישי בבוקר. "מצטערים, אבנר. אתה בין האחרונים שהתקבלו, אתה בין הראשונים שיוצאים." שמונה שנים הוא עבד שם כמסגר. שמונה שנים, ופתק אחד.
הוא לא אמר לרחל, אשתו, במשך יומיים. הסתובב בבית ברחוב יפו, ליד מחסני הנמל, עם תיק העבודה שלו כאילו הוא יוצא למשמרת. ביום השלישי היא שאלה אותו ישר: "איפה המשכורת של השבוע?" הוא ענה לה ישר יותר: "לא תהיה משכורת. לא השבוע. אולי לא בכלל."
היה אפשר לחשוב שזה הסוף של הסיפור. זה היה רק הפתיח.
רחל לא ישבה לבכות. היא פתחה את ארון הכלים, ספרה כמה שקים של קמח נשארו – שלושה – וכמה כסף יש בקופסת הפח מתחת למיטה – שמונה גרושים ועוד כמה. ואז היא עשתה דבר שאבנר לא הבין בהתחלה: היא פתחה את חלון המטבח לרחוב.
"מה את עושה?"
"מוכרת מרק."
"למי יש כסף למרק?"
"למי שיש גרוש אחד. ולמי שאין – ישלם בעבודה."
זה נשמע הזוי. זה לא היה הזוי. ברחוב הזה לבדו היו שתים עשרה משפחות בלי פרנסה. רחל ידעה את זה כי היא ראתה את הגברים יושבים על המדרגות בשעה אחת עשרה בבוקר, שעה שבה פעם הם היו בעבודה.
אבנר, מהצד שלו, לא ישב בשקט. הוא הלך למגרש הריק מעבר לפינה, שם חברת הבנייה שפשטה את הרגל השאירה שלדי משאיות ישנות וחלונות שבורים. הוא פירק זכוכית מהגה משאית – חמישה מישורים שלמים – ובנה חממה קטנה, שלושה מטר על שניים, נשענת על קיר האחסנה מאחורי הבית. תוך שבועיים גדלו בה עגבניות ושעועית, בחורף, בחיפה, בלי חימום, רק הזכוכית ששמרה על החום.
הבנים, מיכאל בן שתים עשרה ושלמה בן עשר, מצאו דרך משלהם. הם רצו אחרי קרונות הפחם שירדו מהגבעה אל הנמל, אוספים את מה שנפל בדרך לתוך דליים. לא גנבו – זה שנפל על הכביש, אסור היה לאסוף, אבל השומר בתחנה הפנה ראש כל פעם. בסוף השבוע היו להם שני דליים מלאים, ומיכאל מכר אותם לשכנה ששילמה בשני גרושים ועוד ביצה.
חודשיים עברו כך. אבנר לא מצא עבודה קבועה, אבל הוא תיקן מה שאפשר לתקן – דוד חם אחד, ברז שני, מנעול דלת שלישי – ולקח בתמורה מה שהיו לאנשים: קופסת שימורים, מטר חוט, פעם אחת זוג נעליים כמעט חדשות למיכאל.
רחל כתבה לאחותה, שגרה אז בתל אביב, מכתב שאבנר שמר שנים אחרי:
"אין לנו גרוש אחד בבית, דבורה. אבל יש לנו תנור חם ושולחן מלא. יש לנו ילדים שלא רעבים. בחיפה, במצב הזה, זה הופך אותנו לעשירים."
ואז הגיע מרץ. ואז הגיע מר וייס.
מר וייס היה בעל הבית. הוא לא גר ברחוב, הוא גר בכרמל, בבית עם גינה, ובא פעם בחודש לאסוף שכר דירה. במרץ הוא בא וקיבל תשובה שהוא לא אהב: "אין לנו הפעם, מר וייס. ניסנו."
"ניסיתם זה לא תשלום," הוא אמר. "אני לא בנק צדקה. שלושה חודשים אתם חייבים לי. אם לא תביאו עד סוף השבוע, אני מוציא אתכם."
זה לא היה איום סתמי. וייס הוציא כבר שתי משפחות ברחוב ההוא בחודשיים האחרונים. אבנר ידע את זה, רחל ידעה את זה, והילדים ראו את זה בעיניים – משפחת לוי, עם שלושה ילדים, עם רהיטים על המדרכה בגשם.
אבנר לא ענה בכעס. הוא ביקש יום אחד לחשוב.
הוא ישב בחממה שלו, בין הזכוכית והעגבניות, וחישב. הם היו חייבים לווייס עשרים ושתיים לירות. אצלם בקופסה היו שלוש לירות ורבע. בלתי אפשרי לגשר על זה בשבוע – בכסף נזיל.
אבל לא בכסף נזיל בלבד הם היו עשירים.
אבנר ידע דבר אחד על מר וייס שמר וייס לא ידע שהוא ידע: לבית שלו בכרמל, לווייס היה גג רקוב שדולף שלוש שנים, ושני קבלנים שהוא פנה אליהם ביקשו ממנו מחיר שהוא סירב לשלם. אבנר שמע את זה ממר אברהמי, קבלן הגגות שעבד איתו פעם בנמל.
אבנר הלך לווייס לא בידיים ריקות. הוא הביא איתו את מיכאל, בן שתים עשרה, עם פנקס ועיפרון.
"מר וייס. אין לי עשרים ושתיים לירות. יש לי שתי ידיים ומקצוע. אני מתקן את הגג שלך בכרמל – חינם על העבודה, אתה קונה רק את הרעפים. שמונה ימי עבודה, לפי חישוב שלי. בתמורה – אנחנו מקזזים את שכר הדירה של שלושת החודשים, ועוד חודש קדימה."
וייס עמד בפתח הדלת שלו ברחוב יפו, מסתכל על האיש הזה שלא התחנן, שהביא הצעה כתובה על פנקס של ילד. "מי אמר לך שהגג שלי דולף?"
"אברהמי. הוא גם אמר לי שאתה דחית אותו פעמיים על המחיר. המחיר שלי הוא העבודה. אתה חוסך כסף ומקבל גג יבש. אני חוסך חודש ברחוב. שנינו יוצאים מרוצים או שנינו ממשיכים כמו שהיה."
היה שקט ברחוב. שלמה, הילד הקטן יותר, עמד מאחורי אבא שלו עם דלי פחם שעוד לא נמכר, ולא הבין מה קורה, רק ידע שזה חשוב.
וייס לקח את הפנקס מידו של מיכאל, קרא את החישוב – שמונה ימים, מחיר הרעפים בלבד, קיזוז מדויק נגד שלושת חודשי השכירות – והחזיר לו אותו.
"יום שני בבוקר. תביא כלים."
זה לא היה סוף הבעיה – וייס עדיין יכול היה להוציא אותם אם העבודה לא הייתה טובה, והוא בדק כל מרצפת. אבל אבנר עבד כמו שהוא לא עבד אפילו במספנה, ומיכאל החזיק סולם, ושלמה הביא מים, ובתוך תשעה ימים – יום אחד יותר ממה שתוכנן, בגלל גשם – הגג היה אטום.
וייס עמד למטה, מסתכל למעלה בגשם הבא, רואה שהוא לא מטפטף.
הוא לא חיבק את אבנר. הוא לא התנצל על האיום. הוא פשוט אמר: "תודה," ונתן לו קבלה חתומה, בכתב ידו, על ארבעה חודשי שכר דירה – שלושה שהיו חובה, ועוד אחד קדימה, בדיוק כמו שהוסכם – עם המילה "סולק" חתומה עליה.
אבנר שם את הקבלה בקופסת הפח מתחת למיטה, ליד שמונה הגרושים שנשארו משם.
באביב מצא אבנר עבודה חלקית במספנה שנפתחה חצי קיבולת. זה לא היה מה שהיה קודם. אבל החממה עדיין נתנה עגבניות, רחל עדיין האכילה עשרים איש משולחן המטבח כשהיה צריך, והילדים גדלו בשכונה שידעה שמשפחת כהן לא ברחה מהחורף הזה – היא עברה אותו, בנתה אותו, ותיקנה גג שלא היה שלה כדי לשמור על קיר שהיה.
