ביום שבו סוף־סוף אספתי את המפתחות, החמסין בירושלים כבר הציק בתשע בבוקר. אוויר כבד, עם ריח אספלט מתחמם וריח הבורקס מהמאפייה של דודה שולה בפינת הרחוב. איציק נהג במשאית ההונדה שלנו, ושרק לעצמו בשקט איזה שיר ישן של זוהר ארגוב. אני לחצתי את מחזיק המפתחות ביד, מחזיק פשוט, בלי תליון זיכרון, כי לא רציתי שום דבר שלא קניתי בעצמי.
"הנה זה, מלכה שלי," הוא אמר כשחנה לפני הבית, בניין פרטי קטן בן שתי קומות עם שער לבן ועץ לימון קטן בחצר. "הצלחנו."
הצלחתי, חשבתי לעצמי. לא "הצלחנו". אני עבדתי ארבע־עשרה שנה כאחות בבית החולים שערי צדק, עשיתי משמרות כפולות בסופי שבוע, לבשתי גרביים אלסטיות בארבע לפנות בוקר כדי לשרוד עוד שתים־עשרה שעות על הרגליים. חסכתי מאה ושמונים אלף שקל למקדמה. הדירה עלתה מיליון ושלוש מאות אלף שקל, וכל שקל במשכנתא היה אמור לצאת מהתלוש שלי, לא מ"העסק של החולצות" שאיציק ניסה להקים עם בן דוד שלו כבר שלוש שנים ושהצליח רק להצטבר לקרטונים של חולצות מודפסות שהתקבצו במחסן של החמה.
החמה. גברת רחל. כשפתחתי את הדלת הראשית, עוד לפני שהריח הרעיף עליי ריח צבע טרי, פגע בי ריח קפה נמס ודבר מה מעופש, כמו בגדים שאוחסנו בשקיות שנים.
על הספה החדשה — אותה ספה בצבע חרדל שבחרתי בחנות הרהיטים ברחוב יפו, הרהיט הראשון שקניתי בלי לשאול אף אחד — ישבה גברת רחל. במרכז, עם הידיים השמנמנות על הברכיים, כמו מלכה על כס המלכות. לידה, שרון, אחותו של איציק, מתחה את הצוואר במחווה הזו של מי שמריח משהו רקוב. ובזווית, הילה, בת האחות הארבע־עשרה־שנתית, הביטה בטלפון בלי להרים את הראש.
לצד הספה, שלוש מזוודות ישנות וכלוב. כלוב מרווח, מחוט תיל ובסיס פלסטיק ורוד. בתוכו, אוגר לבן עם עיניים אדומות נבר בחתיכת קרטון והתעלם מכולנו בגאוותנות של חיה שכבר יש לה מי שינקה אחריה.
"איציקי!" קראה רחל בקול מזמר, קמה בקושי. "סוף סוף. שרונצ'יק, נכון שהתעכבו נורא?"
"חשבתי שיש לך ארמון בהרצליה פיתוח, אבל זה פה יותר שומם מבית קברות בשבת," שרקה שרון, ואז נעצה בי עיניים. "את אוהבת מרוחק, לא, מרינקה? שלא יתערבו לך."
איציק נשאר דרוך ליד הדלת, עם התיק תלוי על הכתף. הלסת שלו רעדה כמו תמיד כשאמא שלו צעקה עליו בטלפון.
"אמא, מה אתם עושים כאן?" הוא שאל בקול חנוק. "לא דיברנו על זה בכלל…"
"נו, בני, אז מה היינו עושים?" רחל פרשה את הידיים. "בעל הבית העביר לנו הודעה, לא נתנו לנו אפילו חודש. אחותך עובדת משמרת כפולה במסעדה, הילדה בבית ספר, ואני עם הלחץ דם והסוכר… אתה הגבר של המשפחה, לאן עוד היינו באות?"
"אבל…"
"אבל שום דבר," קטעה שרון. "אתה גר כאן, זה הבית שלך, ואנחנו המשפחה שלך. או מה, האחות הגברת תחליט מי נכנס ומי לא?"
האחות הגברת כבר הניחה את המפתחות על השידה בכניסה. צעדתי ישר לכלוב. תפסתי אותו בידי בביטחון, ללא חיפזון. האוגר ציץ וכיווץ עצמו בפינה.
"היי, היי, מה את עושה? זו וניל, היא עדינה!" צעקה שרון, קמה.
לא הבטתי בה כלל. פתחתי את הדלת הקדמית לרווחה והנחתי את הכלוב על מדרגת הבטון, לצד עציץ ריק.
"קחי את הוניל שלך," אמרתי כשחזרתי, "ואת המזוודות שלך, ואת אמא שלך. פה אתם לא נשארים."
רחל הפכה בצבע חציל. איציק העביר יד בעורפו, אותה תנועה שבעבר מצאתי מתוקה ועכשיו גרמה לי לחרוק שיניים.
"מרינה, בלי עצבים…"
"לא תגיד לי 'בלי עצבים'. את הבית קניתי אני." הוצאתי מהתיק את התיקיה הכחולה עם הטאבו ושמתי אותה על שולחן הסלון, פתוחה בעמוד שבו שמי מופיע לבד, בלעדיו. "אתה רואה את זה, איציק? כאן לא כתוב 'משפחה פוליטית'. כתוב 'מרינה לוי'. ואם אמא שלך, אחותך ובת אחותך חשבו להעתיק דירה בלי לשאול אותי, שיתחילו להתפלל, כי אצלי הן לא נשארות אפילו שעה."
נוצרה שתיקה מוזרה. אפילו הילה הרימה את הראש והביטה בי בתמהון מהול בפחד. המקרר החדש הזמזם ברקע, ומבעד לחלון הפתוח נשמעה מנגינת פעמוני מוכר הבוזה.
רחל הצמידה יד לחזה.
"איציקי… כך אתה נותן לה לדבר עם אמא שלך? לא מוזר שנגמרה לך הגבריות."
הוא בלע רוק. מבטו גלש מהטאבו לכורסה, לרצפה, אליי.
"מרינקה, תביני, זו המשפחה שלי… הם לא יכולים ללכת כך סתם. נוכל לסדר את זה, שהם ישארו כמה ימים…"
"לא," צלבתי ידיים. "לא כמה ימים ולא כמה שעות. אם אתה כך מודאג לגביהם, לך אתה איתם."
שרון פלטה צחוק חמוץ.
"וואי, יפה, הנסיכה של המזרק מגרשת אותנו מהבית שלה. אבל אחי שם את חלקו, לא? מי טיפל בו כל הזמן שאת עבדת?"
"אחיך שם אפס שקלים, ואם רוצים אני מראה דוחות בנק," עניתי בלי לשנות את הטון. "זה נגמר."
ואז עשיתי את מה שהן לא ציפו לו. תפסתי את הטלפון, חיפשתי מנעולן קרוב עם ביקורות טובות, וחייגתי.
"שלום, אני צריכה להחליף מנעולים בבית. כן, בכל הדלתות. יש לך זמן היום? מצוין, אני מחכה לך. אתה גובה ארבע מאות שקל, פלוס תוספת חירום, נכון? בסדר."
סגרתי. רחל הלבינה, ואז התאדמה שוב.
"מה את עושה, בחורה?"
"נותנת לכם זמן. המנעולן יגיע בעוד ארבעים דקות. יש שלוש מזוודות, זה בהחלט מספיק לחפש. אם כשהוא יגיע עדיין יהיה פה כלוב, ריס מודבק או שרשרת תלויה בבית שלי, הדלת הזו לא תיפתח עוד בשבילכם. ואם תנסו לחזור, אני מתקשרת למשטרה."
שרון התחילה לצעוק, שאני בלי נשמה, שהבן שלה מגיע לו יותר. רחל נצמדה לזרוע של איציק עם ציפורניה.
"בוא, בני, בוא נלך. האישה הזו לא מגיעה לך. תראה איך היא תתחרט."
איציק החזיק מבט בי לראשונה מזה שנים, מבט ישיר, בלי תירוצים, עם עיניים לחות. לא אמרתי כלום. הכדור היה במגרש שלו.
הוא השפיל ראש. הלך לספה, הרים את המזוודה הכבדה ביותר, זו עם המשבצות המדהות, והטיל אותה על כתפו. אחר כך עזר לאמו לקום.
"אני… אני הולך איתם, מרינה."
"בסדר."
בלי דרמה. בלי התחנפות. המזגן הסתובב בתקרה, אור אחר הצהריים חדר אלכסוני דרך הוילון. שרון נשפה, תפסה את הילה בזרוע ויצאה גוררת את הכלוב. רחל עצרה שנייה לצידי כשחצתה את הדלת.
"יום אחד תזכרי את זה," מלמלה בארס.
"כן, גברת רחל," אמרתי. "ואני אהיה מרוצה מאוד לזכור את זה בכורסה שאני בחרתי."
לא טרקתי את הדלת. סגרתי אותה לאט, עם קליק נקי שנשמע חזק יותר מכל טריקה.
ראיתי אותם מהחלון. איציק העלה את המזוודות למונית אבקנית, עזר להכניס את אמו, את אחותו. הילה חיפשה אותי במבט לפני שנכנסה, ועינינו נפגשו רגע. היא חייכה חיוך קלוש, ואז נעלמה בתוך המונית.
המונית זינקה ונעלמה ברחוב.
אחרי עשר דקות הגיע המנעולן, איש קצר עם חולצת מכבי תל אביב. הראיתי לו את שלוש הדלתות של הבית. כשהוא מסר לי את הסטים החדשים של המפתחות ושילמתי לו את ארבע מאות השקלים, פלוס מאה טיפ, גלגלתי את האצבעות על המתכת הקרה.
במטבח, על דלת המקרר, מצאתי מגנט פרסום של בית כנסת בגאולה, עם תמונת ברכה למי ששבת וזמני תפילה שבת. לא הפלתי אותו בכעס. קלפתי אותו בעדינות, החזקתי אותו מעל פח הזבל, והנחתי לו לרדת. הרעש שנשמע כשנגע בקרקעית, בין קליפות הבננה שאכלתי לארוחת הבוקר, היה הצליל הנקי ביותר של היום.
פתחתי את המקרר. בפנים היו החפצים שלי, רק שלי: היוגורט תות, הלאבנה, חזה העוף מהסופר. סדר פשוט, בלי שקיות זרות, בלי ריחות משונים.
בפעם הראשונה בארבע־עשרה שנה, הבית הריח צבע טרי ושקט. שקט מלא, בלי קולות ברקע, בלי איום של טריקת דלת, בלי אשמה מטפטפת מהעבר.
חייגתי למספר המשמרת שלי בבית החולים לאשר שלמחרת אני מתחילה בשש. ביומן, רשמתי בכתב קטן: "פגישה עם עורך דין, יום רביעי 15:30, הליך גירושים." אחר כך החזרתי את העט לכוס הכלים.
בחוץ, השקיעה התחילה לצבוע בכתום את עץ הלימון. הדלקתי את הרדיו בתחנת הזמר העברי הישן, ובזמן שהאקורדיון מילא את הסלון, התחלתי לפתוח את קרטוני המעבר, אחד אחרי השני.
