— זה מה שיש לאכול? — אורית נעמדה מעל הסיר ולא הסתירה את הפרצוף. על הכיריים התבשל מרק עדשים ירקני, פשוט, בלי שום דבר מיוחד. לידו קערת פתיתים קרים וצלחת כרוב מבושל. בפתח המטבח עמד בן-ציון, גיס של גליה, ומסתכל על השולחן בלי להבין איך זה קרה שאין שם לא שניצל, לא סלטים, לא עוגה.
— מה זה, חגיגה של מרק עדשים? — הוא לא התאפק.
גליה שמה את כף המרק לידם.
— היום אוכלים מה שיש.
בן-ציון פתח את הפה ולא אמר כלום. אורית מרחה את המפית בעצבנות על הברכיים. הם עוד לא ידעו שזאת הארוחה האחרונה בשורה אינסופית של ארוחות חינם שגליה ובעלה נתנו להם.
***
גליה ודני גרו בדירת שלושה חדרים ברחוב ויצמן בחולון, בקומה רביעית בלי מעלית, אבל עם מרפסת שגדלה בה עציץ נענע ושני עציצי עגבניות. שניהם עבדו — היא מנהלת חשבונות במפעל טקסטיל קטן ברמת גן, הוא טכנאי מעליות. בימי שישי גליה הייתה מבשלת משעה תשע בבוקר עד שלוש בצהריים, ודני מצטרף אליה במטבח עם כוס בירה "גולדסטאר", חותך סלט, שר משהו לא קשור.
— בוא נעשה כרוב ממולא בסופ"ש, — היא הציעה פעם, ודני כבר דימיין את הריח.
הם אהבו אורחים. לא אלה שמגיעים כדי "לסדר ולהתחפש", אלא אלה שבאמת אפשר לדבר איתם על החיים. לפני כמה שנים דני עזר לבן-ציון, אחיו הצעיר, לעבור דירה — נשא קרטונים, פירק ארונות, ישן שבוע שלם על מזרן אוויר בסלון שלו. אחרי זה בן-ציון עם אורית ושני הילדים התחילו להגיע לפעמים לביקור.
בהתחלה היה נחמד. בן-ציון היה מביא עוגת שמרים מהמאפייה של משפחת כהן בשוק, אורית מביאה פירות. הילדים התנהגו בסדר. ישבו, דיברו, צחקו. אבל משהו התחיל להשתנות — בלי שיר מישהו הכריז על זה. העוגות נגמרו. הפירות גם. ובמקום זה — הביקורים התרבו.
כל שבת, בשתים עשרה וחצי בדיוק, הייתה דפיקה בדלת. לרוב בלי שום הודעה מוקדמת. אורית הייתה שולחת הודעה בוואטסאפ עשר דקות לפני הצלצול:
— היי, אנחנו בדיוק עוברים באזור. נכנסים רגע, לא מפריע?
ולפעמים לא היה אפילו את זה. גליה שמה לב לדבר מוזר — האורחים הופיעו בדיוק כשהבית התמלא ריח של תבשיל או עוגה טרייה. כאילו הם מרגישים את זה מרחוק.
אורית הייתה הולכת ישר למטבח.
— וואי, איזה ריח טוב! — היא מרימה את המכסה מהסיר. — אנחנו היום בכלל לא בישלנו שום דבר.
בן-ציון בינתיים מתיישב בשולחן ומתחיל לספר חדשות, בזמן שהילדים פותחים את המקרר ומחפשים ממתקים. אחרי כל ביקור כזה המקרר התרוקן באופן מורגש, וגליה נשארת לשטוף הר של כלים ולאסוף פירורים מהשולחן.
***
מקרה אחד היה גרוע באופן מיוחד — זה היה בשבת לפני יום ההולדת השבעים של אימא של גליה. גליה הקדישה שני ימים שלמים למטבח. אפתה עוף שלם ברוטב, הכינה שלוש סלטים, אפתה עוגת גבינה. ההכנה עלתה לה קרוב ל-350 שקל — היא חסכה במיוחד שלושה שבועות לפני כן, ויתרה על קפה בעבודה.
— מחר יום גדול, — היא אמרה לדני בערב שלפני, מסתכלת על המקרר בסיפוק. — הכל מוכן.
אבל בשבת, בשתים עשרה ורבע, היה צלצול בדלת. בפתח עמדו בן-ציון, אורית ושני הילדים.
— עברנו באזור! — אורית הודיעה בשמחה, מורידה את הקרדיגן.
גליה ניסתה לרמוז בעדינות שהאוכל מוכן למחר.
— מחר יום ההולדת של אימא, בישלתי בשבילה שני ימים, — היא אמרה, מקווה שיבינו.
אורית נפנפה ביד.
— נו, תבשלי עוד, מה הבעיה. את אשת אשכולות, את… את מסתדרת עם זה בלי מאמץ.
בתוך כמה שעות האורחים חיסלו קרוב למחצית ממלאי החג. הילדים הגיעו לעוגה. מהעוף נשארה חצי חזה. כשבערב גליה פתחה את המקרר, היא עמדה שם בלי לזוז, הדלת הפתוחה מקפיאה לה את הידיים, ואז לקחה את מה שנשאר מהעוף ועטפה אותו בניילון נצמד — פעמיים, חזק, כאילו זה יעזור למשהו.
זה לא היה כעס. זה היה משהו דק יותר ומר יותר. היא לא הצטערה על האוכל. היא הצטערה על הידיים שלה, על שני הימים, על ריח הבצק החם בבוקר. בפעם הראשונה היא חשבה על זה ישר, בלי לרכך: הם לא מגיעים בשביל לדבר. הם מגיעים כי אוכלים טוב על חשבון מישהו אחר.
בלילה דני דיבר ראשון.
— אני רואה את זה כבר זמן, — הוא אמר, מסתכל בשולחן. — רק… לא ידעתי איך לקרוא לזה בכלל. ולא נוח לי לדבר עם אחי, את מבינה, הוא אחי.
גליה לא ענתה. אבל שניהם הבינו שלשתוק עוד לא אפשרי.
***
הם לא בחרו לעשות עימות. הם בחרו בניסוי.
— בוא נעשה משהו, — גליה הציעה ביום רביעי בערב. — נבשל בסופ"ש אוכל הכי פשוט שיש. נראה מה יקרה.
דני חייך.
— את חושבת שיהיה הבדל?
— אני חושבת שכן.
ביום שישי גליה הכינה סיר עדשים ירקני רגיל, כרוב מבושל, קערת פתיתים קרים בלי שום תוספת. את כל השאר — הבשר, הגבינות, הנקניקים מהמעדנייה, המתוקים — הם העברו למקפיא ולארון העליון במבואה.
המקרר נראה ריק באופן בולט — בקבוק חלב, שני עגבניות, חצי חמאה.
בשבת הכל קרה בדיוק כתמיד. הצלצול בשתים עשרה וחצי. בפתח עמדו בן-ציון, אורית והילדים. אורית חייכה כבר, מרחרחת את האוויר — אבל הפעם לא היה שום ריח.
היא הלכה כמנהגה למטבח והרימה את המכסה מהסיר. החיוך שלה דעך. פתחה את המקרר. סגרה. פתחה שוב — כאילו קיוותה שבפעם הבאה יהיה שם משהו אחר.
בשולחן השתררה שתיקה מתוחה. הילדים ניברו במזלג בכרוב. בן-ציון אכל שתי כפות מרק והתחיל להסתכל בשעון. אורית ענתה בחד-מילה ולא הפסיקה להסתכל לכיוון הדלת.
גליה מזגה מיץ ושאלה:
— מה המצב? איך העבודה?
— בסדר, — בן-ציון ענה קצרות.
אחרי ארבעים דקות המשפחה התחילה להתכונן ללכת.
— נו, אנחנו צריכים לזוז, — אורית קמה. — יש לנו עניינים.
כשהדלת נסגרה מאחורי האורחים, דני אמר:
— נראה לי שהם הבינו.
***
בשבוע שאחרי זה קרה שוב. גליה הכינה שוב אוכל הכי פשוט — פתיתים, מרק כרוב דליל, סלק מבושל. בן-ציון עם המשפחה הגיע, ישב בלי תאווה, ועזב מוקדם יותר מהרגיל.
ואז זה חזר על עצמו עוד פעם. ועוד פעם.
כל ביקור היה קצר מהקודם. נעלמו הקריאות הנרגשות של אורית על ריח במטבח. נעלמו הבקשות הקבועות להביא עוגה לתה או לפתוח צנצנת חמוצים.
— משהו שוב דל אצלכם, — בן-ציון הטיח פעם, מסתכל על השולחן.
— כן, קורה, — גליה ענתה ושמה לפניו צלחת.
הוא שתק.
הכל הפך ברור לחלוטין ביום חמישי אחד, בשבע בערב. דני יצא למבואה לחפש את הטלפון שלו ותפס במקרה חלק משיחה — אחיו עמד לחלון המדרגות ודיבר בחצי לחש:
— מה יש שם לעשות… הם כבר לא מבשלים שום דבר מכובד.
דני חזר למטבח ולא סיפר לגליה כלום. רק בערב, כשהאורחים נסעו, חזר על המשפט.
גליה שתקה ארוכות, מתבוננת בחלון.
— אז הבנו נכון, — היא אמרה בסוף.
יותר לא היה צורך להסביר דבר אחד לשנייה.
***
חודש לאחר מכן הביקורים נפסקו בפועל. בן-ציון עם המשפחה התחיל לבלות סופ"שים אצל קרובים אחרים — אצל חותנתו, אצל חברים ישנים, אצל מישהו מהשכונה הקודמת. בדירת ויצמן השתלט שקט רגיל, פשוט — שקט של שבת בבוקר.
גליה ודני יכלו שוב לשתות קפה בלי להקשיב לדלת. לראות סרט בלי לחשוש שדווקא עכשיו תהיה דפיקה. להזמין את מי שבאמת רצו לראות.
— כמה טוב, — גליה אמרה פעם ביום שבת, מתיישבת על הספה עם ספר. — שכחתי שסופ"ש יכול להיות כזה.
דני חייך ולא ענה דבר.
אבל בתחילת החודש שלאחר מכן בן-ציון בכל זאת הגיע — לבדו, בלי אורית ובלי הילדים. התיישב בשולחן המטבח, קיבל כוס תה. השיחה התחילה בדברים קלים. אבל דני לא סבב סחור סחור.
— בן-ציון, אנחנו תמיד שמחים לראות אותך, — הוא אמר. — אבל לסדר כל סופ"ש מסעדה חינם — זה כבר לא בשבילנו. באמת, אני… זה לא עניין של כסף, זה עניין אחר.
בן-ציון השפיל מבט לכוס. שתק רגע ארוך.
— הבנתי, — הוא אמר בסוף, בקול חלש. — כן. הבנתי.
***
בן-ציון התחיל להתקשר קודם.
— אפשר ביום שבת? — הוא שאל, בלי הביטחון העצמי הקודם.
באותה שבת שלאחר מכן הוא הגיע בשתים עשרה בדיוק, עם שקית מהסופר ובקבוק יין "ברקן" אדום ביד אחת, ובשנייה קופסת קציצות סלמון מהדליקטסן ברחוב סוקולוב.
— הנה, — הוא אמר, מגיש את השקית לגליה, הנייר מתקמט בין האצבעות שלו. — חשבתי… שגם אני אביא משהו, בשביל שינוי.
אורית עמדה מאחוריו בפתח ולא זזה לכיוון המטבח. לא הרימה מכסה מהסיר. גליה הסתכלה בדני, ודני הסתכל בה, ושניהם לקחו מבן-ציון את השקית.
