כלב גדול בצד הכביש, ואף אחד לא עצר — חוץ מיעל אחת ברחוב הדסה בבאר שבע

יעל חזרה מהעבודה מאוחר יותר מהרגיל. האוטובוס נתקע בפקק על כביש 40, והיא ירדה בתחנה ברחוב הדסה כשהשמש כבר שקעה מעבר לגבעות, והאוויר הפך קריר וחד כמו שקורה בתחילת נובמבר. בהתחלה חשבה שמישהו השליך שק ישן על אדן המדרכה. גוש גדול, אפרפר, חסר צורה. היא המשיכה עוד כמה צעדים — ונעצרה. הגוש נשם.

הוא היה בגודל של עגל. יעל הסתובבה לאט, כאילו פחדה להבהיל אותו. ואז ראתה את הראש. עצום, רחב, עם לסתות כבדות. קנגל, כלב רועים אנטולי. בוגר, מוצק, כזה שאפילו שכוב נראה מסוכן. הלב שלה הקפיץ עד הגרון. היא הכירה את הגזע הזה רק מסיפורים — השכנים אהבו להזהיר אחד את השני: "אל תתקרבי, אל תביטי לו בעיניים, הם לא מקבלים זרים."

והיא באמת רצתה להסתלק. להסתובב ולהגיע בריצה לדלת הבית, ושם לספר שראתה משהו מפחיד ברחוב. אבל הכלב לא נהם. לא הרים את הראש. הוא לא זז בכלל — רק הצלעות עלו וירדו לאט, במאמץ. יעל צעדה צעד אחד. ואז עוד אחד. מקרוב נראה הכל: פרווה סבוכה מלוכלכת, קוצים, אדמה מיובשת על הכפות, צלעות שבלטו מתחת לעור עד שאפשר היה לספור אותן. הזנב שכב בעפר בקו ישר. העיניים היו פקוחות, אבל הביטו למקום כלשהו מעבר לה — לאותו כיוון שמביטים אליו כלבים שהפסיקו לחכות.

"היי," אמרה בשקט. "היי, אתה שומע אותי?"

האוזן זעה. בקושי ניכר. וזה הספיק.

"יעל, השתגעת?"

היא רצה לבית כך שהצד שלה כאב. פרצה לחצר, טרקה את השער, ואחותה נעמה קפצה מהמרפסת עם מגבת ביד.

"מה? מה קרה?"

"נעמה, יש כלב שם. גדול. הוא במצב רע."

"איזה כלב?"

"קנגל."

נעמה קפאה. המגבת נשארה תלויה בידה.

"יעל, השתגעת? את בכלל יודעת מה זה הגזע הזה? הוא יכול לקרוע לך את היד עם כף רגל אחת…"

"הוא לא קם," קטעה יעל. "נעמה, הוא בכלל לא קם. הוא בטח שוכב שם כבר לא יום ראשון."

האחיות הביטו זו בזו כמה שניות. אז נעמה נאנחה כמו שנאנחים אנשים שיודעים שהם עומדים לעשות משהו טיפשי.

"קחי שמיכה. הישנה, מהמחסן. ותמלאי בקבוק מים."

אנשים עברו וצעקו

עד שהן התעסקו עם הכלב, החשיך לגמרי. יעל האירה בפלאפון, נעמה ניסתה לדחוף את השמיכה מתחת לגוף הכבד. עבר שם גבר מהרחוב הסמוך. נעצר. הביט.

"בנות, מה אתן עושות? תזוזו ממנו!"

"הוא לא נושך," ענתה נעמה בלי להסתובב.

"עדיין לא נושך! וכשיתעורר — לא יישאר לכן יד להחזיק בה! זה כלב רועים, אתן מבינות? מגדלים אותם לשמור על עדרים, לא בשביל לחבק!"

"תודה על העצה," אמרה יעל.

הגבר עמד עוד רגע, הניד בראשו והלך. אחריו הגיעה אישה עם עגלת תינוק, גם היא נעצרה, גם היא התחילה לדבר על זה ש"כלבים כאלה לא מסלחים," וגם היא המשיכה בדרכה. אף אחד לא הציע לעזור. כולם ידעו מה נכון לעשות. וכולם הלכו הביתה.

והכלב שכב. יעל שפכה מים לפקק הבקבוק, קירבה אל הפרצוף. הוא לא שתה. היא הרטיבה אצבעות והעבירה על השפתיים — פעם, פעמיים. בפעם השלישית הלשון זעה. נעמה נשפה בשקט.

קום

הן הרימו אותו בשלושה — בסיבוב השלישי נעמה הביאה בכל זאת את השכן, אותו אחד שבתחילה צעק. הוא קילל כל הדרך, קרא להן משוגעות, אבל שם ידיים מתחת לחזה הכלב ומשך איתן. הקושי לא היה בלהוביל אותו. הקושי היה לגרום לו לקום.

בחצר, על השמיכה הפרושה, יעל התיישבה לפניו וקדה והתחילה לדבר. לא לפקוד — רק לדבר. על זה שכאן חם. שיש מים. שאין צורך ללכת לשום מקום יותר.

הוא ניסה. הרגליים הקדמיות רעדו, הראש הכבד התרומם, הכתפיים התרגשו — והוא קרס לאחור. ניסיון שני. שלישי. ברביעי הוא קם. התנדנד כך שיעל הכניסה כתף מתחת לצידו. עמד כעשר שניות — ואלה היו עשר השניות הארוכות ביותר בחייה. אז התיישב. אבל בכוחות עצמו. והביט בה — לראשונה הביט בה ממש, לא דרכה.

נעמה פרצה בבכי. השכן הדליק סיגריה ולא אמר כלום.

המטופל הסבלני ביותר

למחרת הוליכו אותו לווטרינר ברחוב ההסתדרות. יעל כל הדרך החזיקה בקולר — קולר, אגב, לא היה, היא הכינה אותו מחבל — וחיכתה שהנה זה יתחיל. זה לא התחיל. הוא עמד. פשוט עמד וסבל את כל מה שעשו לו. ניקו לו את הכפות הפגועות, סירקו את הפרווה הסבוכה, בדקו כל סנטימטר — והוא רק זז קלות כשנהיה ממש לא נוח, ובדק את יעל במבט. כאילו שאל: את עדיין כאן? לא הלכת לשום מקום?

האישה שטיפלה בו אמרה שבעשרים שנות עבודה לא ראתה כלב גדול כזה רגוע.

"הוא מבין שאת עוזרת לו," אמרה. "הם מרגישים את זה."

את השם המציאו באותו ערב. נעמה הציעה — וכולם צחקו, כי זה היה אבסורדי. אבל זה נדבק. בוצ'ה. שישים קילו של בוצ'ה טהור.

מהמחסן למכלאה

השבועות הראשונים הוא גר במחסן, על גבי שמיכות ישנות. יעל הביאה לו אוכל שלוש פעמים ביום, ובכל פעם הוא קם לקבל אותה — בהתחלה בכוח, אחר כך בביטחון גדל והולך. אחרי חודש בעלה של נעמה התחיל לבנות מכלאה. לא כלוב — דווקא מכלאה, רחבה, עם מבנה עץ וגג נגד גשם. עבד בסופי שבוע, בלי למהר, ובוצ'ה ישב בסמוך והביט בכל מסמר בריכוז כזה, כאילו בדק את העבודה.

בחורף, כשהגיעו הגשמים הקרים מכיוון הנגב, הוא לא היה כבר אותו כלב שמצאו באדן המדרכה. הפרווה צמחה סמיכה, תחתית הפרווה — כמו של כלב רועים אמיתי. הוא עמד בשער והביט לרחוב, ובמבט הזה היה משהו שגרם לעוברי אורח מזדמנים לעבור לצד השני.

הוא שומר על מי שהרים אותו

היום בוצ'ה הוא הראשי בחצר. זר לא יעבור: הוא לא נובח בהיסטריה כמו כלבלבים קטנים, הוא פשוט יוצא ועומד. בשקט. זה מספיק. אבל עם הילדים של נעמה הוא נהפך למשהו שאין לו הגדרה. הקטנה, שירה, מטפסת עליו כמו על ספה. מושכת לו באוזניים. בקיץ נרדמה בצידו ממש על הדשא, והוא שכב בלי לזוז שעה שלמה עד שהתעוררה.

יעל אומרת שעד היום היא לא יכולה לשכוח את אותו ערב בנובמבר. לא את הכלב — את הפרצופים של האנשים שעברו. הם לא היו רעים. הם פשוט ידעו מה נכון: אל תתקרבי, אל תתערבי, זה לא העניין שלך.

"ואם הייתי מקשיבה אז?" היא שואלת. ועונה לעצמה, מביטה בחלון לחצר, שם כלב גדול אפרפר-חום שוכב בצל ועוקב בעצלתיים אחר התרנגולות:

"אז הוא פשוט לא היה קיים."

הוא מרים את הראש. מוצא אותה במבט מבעד לשמשה. ומניח את הפרצוף בחזרה על הכפות — בשקט, כמו בעל הבית, כמו כלב שיודע בוודאות שהוא נמצא בבית.

Rate article
כלב גדול בצד הכביש, ואף אחד לא עצר — חוץ מיעל אחת ברחוב הדסה בבאר שבע