תמר בן־עמי לא ציפתה שהמשפט הזה יעצור אותה באמצע גלילה בפייסבוק, בשעה עשר בלילה, כשהיא כבר בפיג'מה ועם כוס תה שהתקרר לה על השידה. מישהי כתבה בתגובה: "מגעיל שאישה בגיל שלך נותנת לכלב לישון במיטה." תמר קראה את זה פעם, פעמיים, ואז הניחה את הטלפון על השמיכה והביטה בכלב שהיה כרוך לה לרגליים.
שלמה — כן, היא קראה לו שלמה, על שם המלך, כי ההתנהלות שלו בבית תמיד היתה של מישהו שיודע בדיוק מה הוא רוצה — היה כלב מעורב, בגודל בינוני, עם פרווה חומה־זהובה שהתקדרה קצת בגב. היא מצאה אותו לפני שבע שנים בחצר של מרפאה וטרינרית ברחוב ביאליק בחולון, רזה, פוחד, בלי שבב. הטבחית שלה, שהיתה מגישה מרק עוף לתאילנד באותה תקופה בגלל הפרידה מבעלה יואב, הביטה בו ואמרה רק "בוא נראה." שבע שנים אחר כך "בוא נראה" הפך לכל דבר.
ביתה של תמר היתה דירת שני חדרים ברחוב סוקולוב, קומה שלישית בלי מעלית, עם מזגן שצורח כשהוא נדלק ותמונה של אמה המנוחה על המזנון בסלון. השכנה מהקומה השנייה, איילת, אישה בשנות השבעים לחייה, היתה זו שכתבה את התגובה ההיא. תמר ידעה את זה כי הכירה את הסגנון — איילת נהגה להגיד את אותו הדבר גם בחדר המדרגות, כל פעם שהיא ראתה את שלמה יורד לטיול ערב עם שק פלסטיק בפה של תמר ורצועה קצת בלויה.
"הכלב הזה גר איתך על המיטה?" איילת שאלה פעם, כשהן עמדו שתיהן ברחבת הדואר וחיכו לתורן.
"כן," תמר ענתה.
"זה לא בריא. זה לא הגייני. יש חיידקים."
תמר לא התווכחה. היא רק חייכה בצורה שאיילת בטח פירשה כהסכמה שקטה, ובאמת הלכה לבנק הדואר עם התור שלה בלי להוסיף מילה.
אבל בפנים, תמר חשבה על השנה שקדמה לכל זה. השנה שאחרי המוות של אמה, כשתמר עבדה כמנהלת חשבונות בחברת ביטוח בבת ים ובאה הביתה בשעה שבע וחצי בערב, בדיוק בזמן שהחדשות מתחילות, ופשוט שקעה על הכיסא בלי כוח להוריד את הנעליים. שלמה היה מגיע אז, שם את הראש על הברך שלה, בלי לבקש כלום. לא אוכל, לא טיול. רק שם. היא היתה מרגישה את הנשימה שלו, איטית ועקבית, וזה היה מספיק כדי שהיא תמצא כוח לקום ולהכין לעצמה משהו לאכול.
היתה תקופה שהיא ניסתה להקשיח את הגבולות, כמו שאיילת בטח היתה רוצה. שישה חודשים בערך, אחרי שאחותה, אורלי, אמרה לה בטלפון: "תמר, זה לא נורמלי שאת מדברת עם כלב יותר מאיתי." תמר קנתה אז מיטת כלבים חדשה, יפה, מרופדת, ושמה אותה בפינת החדר. שלמה שכב עליה בערב הראשון, בדיוק כמו שמבקשים ממנו. בערב השני הוא כבר היה חצי על הרצפה. בשלישי היא מצאה אותו שוב על השמיכה שלה, מסתכל בה בעיניים שאמרו — לא בטענה, פשוט בבירור — שהוא לא הבין את החוק החדש. תמר החזירה אותו למיטתו שלו שוב ושוב, במשך שבועיים, עד שלילה אחד היא לא הצליחה להירדם, בכתה בלי סיבה ברורה, ואז שמעה נקישות טפרים על הרצפה. הוא בא לבד, בלי שהזמינו אותו, וישב לצידה עד שהנשימה שלה נרגעה.
מהערב הזה היא הפסיקה להילחם בזה.
***
הדבר שאיילת לא ראתה, כי היא ראתה רק את הכלב ליד הדלת עם השק, היה תיק. שני תיקים, למען הדיוק, שעמדו מוכנים בכניסה של תמר במשך שבועיים, בזמן שאחיה הצעיר, גיל, החליט שהוא רוצה למכור את הדירה של אמם המשותפת ברחוב הרברט סמואל בהוד השרון, דירה שהיתה שייכת חלקית לתמר לפי הצוואה. גיל שלח לה עורך דין, מסמכים, לחץ שהיה נובע מחובות שנוצרו לו בעסק שלו לממכר רכבים משומשים בכפר סבא. הוא רצה שתמר תחתום על ויתור על החלק שלה תוך שבועיים, "כי אין זמן, כי הקונה מחכה, כי זה חמישים ותשעה אלף שקל שהוא צריך עד סוף החודש."
תמר לא חתמה. היא ישבה בערבים, שלמה על הרצפה לצידה, קלסר עם המסמכים על השולחן, ולמדה כל שורה. היא התייעצה עם עורכת דין ברמת גן, ליאת שגיא, ששאלה אותה שאלה אחת פשוטה: "מה יקרה אם תגידי לא?" תמר לא ידעה. אבל ידעה מה יקרה אם תגיד כן — שהיא תפסיד את החלק שלה, שהוא היה שווה בערך מאה שמונים אלף שקל, ולעולם לא תראה שקל מזה. גיל היה מתקשר כל ערב, קולו עולה, מזכיר לה שהיא "בלי משפחה בלעדיו," שהיא "תמיד היחידה שמסבכת דברים."
בישיבה אחת מהאותם ערבים, כשגיל צעק בטלפון שהיא "עקשנית כמו אמא," שלמה קם, בא לרגלי הכיסא שלה, ונשען עליה במשקל שלם. תמר הרגישה את החום שלו נגד הקרסול, ופתאום הבינה שהיא לא חייבת להסביר את עצמה לאף אחד בקו הזה.
***
הפגישה הסופית התקיימה במשרד של ליאת שגיא, יום שלישי בבוקר, השבע עשרה בפברואר. גיל הגיע עם החליפה שהוא לובש לפגישות עם בנקים, תיק עור שחור, ומבט שאמר שהוא בטוח שהוא ינצח. הוא הניח על השולחן את המסמכים המעודכנים, אלה שביקש ממנה לחתום עליהם, ואמר: "בוא נסגר את זה כבר, תמר. את יודעת שזה הדבר הנכון."
תמר הוציאה מהתיק שלה קלסר ירוק, פתחה אותו, והניחה לפני גיל מסמך אחר — הערכת שווי עדכנית של הדירה, שהיא הזמינה על חשבונה, שהראתה מספר גבוה משמעותית ממה שגיל טען. "אני לא מוותרת," היא אמרה. "אבל אני מציעה לך משהו אחר: אני קונה את החלק שלך בדירה, במחיר השוק המלא, ואתה מקבל את הכסף שאתה צריך בלי לחכות לקונה חוץ. אבל החלק שלי — נשאר שלי, על הנייר, עם הרישום בטאבו על שמי בלבד."
גיל הביט בה, שקט לרגע ארוך מדי. "אני לא צריך את הצדקנות שלך."
"זה לא צדקנות. זה חוזה." תמר סגרה את הקלסר. "יש לך עד סוף השבוע להחליט. אחרת אני מבקשת מליאת לפתוח הליך של פירוק שיתוף, ואז זה ילך לבית משפט, ואז אף אחד מאיתנו לא רואה כסף בקרוב."
גיל עזב את המשרד בלי להיפרד. שלושה ימים אחר כך התקשרה ליאת שגיא ואמרה שהוא הסכים.
***
בסוף החודש, כשהעברת הבנק אושרה והרישום בטאבו עבר על שמה בלבד, תמר חזרה לדירה בסוקולוב עם קפה מהקיוסק של שלומי בקרן הרחוב וישבה על המדרגות לרגע לפני שנכנסה. שלמה חיכה מאחורי הדלת, כמו כל יום, ונחר קצת מהתרגשות כשהיא פתחה.
היא הכינה לעצמה חביתה, האזינה לתחזית של ערוץ 12, ואז שכבה על המיטה עם הקלסר הירוק על השידה — לא כדי לקרוא אותו עוד, רק כי היא עדיין לא מצאה לו מקום קבוע בארון. שלמה עלה, כרגיל, ונשען אליה, הראש שלו על הברך, הנשימה שלו איטית.
מהחדר המדרגות עלה קול נקישות עקבים — איילת, יורדת מהקומה השנייה עם הזבל. תמר לא קמה. היא רק סגרה את העיניים, יד אחת על הפרווה החמה של שלמה, והשנייה נשארה מונחת בשקט על הקלסר.
