— את המפתחות על השולחן. עכשיו, — אסנת עמדה בפתח דירתה שלה, ברחוב הירקון בתל אביב, הידיים שלובות על החזה. היא רעדה מזעם. במבואה, מוקפת בשלוש מזוודות ענקיות משובצות, עמדה שולה. חמותה לשעבר. בידיים היא אחזה עותק כפול של המפתחות, שאסנת נתנה לה לפני ארבע שנים, כשעוד הייתה נשואה לבנה, רועי, "ליתר ביטחון".
— לא בא בחשבון, אסנתי, — ענתה שולה בשלווה, חולצת את הסנדלים ומסדרת אותם בקפידה על מתקן הנעליים. — יש לי זכות מלאה להיות כאן. הבן שלי השקיע בדירה הזאת את השנים הכי טובות שלו. ובכלל, את חיה יותר מדי טוב אחרי הגירושין. צריך להחזיר דברים לאיזון.
— איזה איזון? — אסנת צעדה קדימה, מרגישה איך הזעם רותח בפנים. — רועי לא שילם שקל אחד על המשכנתא הזאת! התגרשנו לפני שנתיים. הדירה נקנתה בכסף של ההורים שלי עוד לפני הנישואין, רק חלק רשמנו על שמו, וגם מזה הוא ויתר על חשבון המזונות. אתם פה בכלל לא רלוונטיים.
— משפטית — אולי, — חמותה תיקנה את התסרוקת מול המראה במבואה ובחנה את פניה של אסנת בביקורתיות. — אבל במצפון — רועי נשאר עם שברי כלים. שוכר חדר בדירה שותפים ביפו, מתפרנס מעבודות מזדמנות. ואת? תסתכלי על עצמך. שיפצת את הדירה, החלפת רכב, שמת את הבת בגן פרטי. מאיפה הכסף, אסנתי? בטח לא שילמת לבעל לשעבר את כל מה שמגיע לו. אז באתי לגור כאן. אעזור עם הנכדה, ותוך כדי אפקח על ההוצאות.
— לנכדה יש גיל שש, ראית אותה לאחרונה ביום הולדת שלוש! — אסנת שלפה את הטלפון. — אני מתקשרת עכשיו למשטרה. את נמצאת בדירה זרה בלי רשות.
— תתקשרי, תתקשרי, — שולה חייכה בביטחון, פוסעת לסלון ומתיישבת על הספה. — אני אגיד למשטרה שבאתי לבקר את נכדתי בהזמנת אביה. רועי יאשר. רוצה שערוך הצגה לכל השכנים בבניין? בבקשה. לא תתביישי מול השכנים? את הרי כזאת מסודרת, מנהלת מחלקה בעבודה.
אסנת הורידה את הטלפון. חמותה פגעה בנקודה הרגישה — להסתבך עם זקנה שעושה סצנות מול השכנים, ובטח כשהבת בת השש, ליהי, הייתה אצל חברה באותו רגע, לא היה מה שרצתה. היה צריך לפעול בחוכמה, אבל העצבים כבר התחילו להישבר.
— יש לך בדיוק שלושים דקות לארוז את החבילות שלך וללכת, — אמרה אסנת במילים נפרדות. — או שאני מחליפה מנעול עכשיו. המנעולן מגיע בעוד חצי שעה.
— הוא לא יגיע, — שולה הוציאה מכיסה מפית סרוגה ופרשה אותה על שולחן הסלון. — כבר דיברתי עם ועד הבית. אמרתי לו שאני האמא שלך, הגעתי לבקר, ואת רוצה להחליף מנעול כי יש לך בלבול זמני בראש. הוא תמך בי. אז תשבי בשקט, אסנתי. יש לנו שיחה ארוכה לפנינו.
אסנת נכנסה לסלון והתיישבה בכורסה מול חמותה. הידיים עוד רעדו, אבל בראש החל להתבהר תוכנית. עם האישה הזאת אי אפשר היה להסתדר בטוב, היא הבינה רק שפה של כוח ורווח.
— מה את באמת רוצה, שולה? — שאלה אסנת ישירות. — לא אאמין שבאת מראשון לציון עם שלוש מזוודות רק כדי "להחזיר איזון" דמיוני.
— אני רוצה שהבן שלי יחיה כמו בן אדם, — קטעה אותה חמותה. — לקחת ממנו הכול.
— הוא הפסיד הכול בהימורים! — צעקה אסנת, מאבדת סבלנות. — את יודעת מצוין למה התגרשנו. הוא לקח מהבית את התכשיטים שלי, משכן את המחשב בחנות עבוט, ורוקן את כל חשבון החיסכון של הילדה!
— נו, טוב, את מגזימה, — נופפה הזקנה ביד. — הוא היה צעיר, טעה. היית צריכה לתמוך בבעל, לא להגיש תביעת גירושין ומזונות. בגלל המזונות שלך הוא לא מתקבל לעבודה רצינית, מיד מורידים לו חצי.
— הוא בן שלושים ושתיים, איזה צעיר? — אסנת צחקה במרירות. — והוא לא משלם מזונות כבר חצי שנה, החוב שלו עבר מאה ושמונים אלף שקל. על מה את בכלל מדברת?
— בדיוק בשביל זה אני כאן, — שולה נטתה קדימה. — בואי נסכם. את מעבירה חזרה לרועי מחצית מהדירה הזאת. או מוכרת אותה, קונה לעצמך דירה קטנה יותר, ואת ההפרש נותנת לו לקניית דירה. ואת מושכת את תביעת המזונות. בתמורה אני עוזבת ולא מטרידה אותך יותר.
אסנת הביטה בחמותה לשעבר ולא האמינה לאוזניה. חוצפת האישה הזאת הייתה חסרת גבולות.
— את השתגעת? — שאלה אסנת בשקט. — אני אמורה לתת חלק בדירה לאדם שגנב מהילד שלו?
— אחרת אני אעשה לך חיים, — איימה שולה. — אני עוברת לחדר הקטן. אגור כאן, אקח את הנכדה לגן, אספר לה איזו אמא אנוכית יש לה. אתקשר לעובדת הסעד, אגיד שאת נוטשת את הילדה, עובדת שעות ארוכות. נראה איך תשירי אז.
באותו רגע נשמעה תזוזה בדלת הכניסה. זו הייתה חברתה הטובה של אסנת, שירן, שהביאה את ליהי הביתה.
— אמא! — ליהי הקטנה רצה לסלון, אך נעצרה כשראתה אישה מבוגרת לא מוכרת. — מי זאת?
— זאת סבתא שולה, ליהי'לה, — אמרה שולה בקול מתוק מדי, פורשת זרועות לחיבוק. — באתי לבקר אותך.
ליהי נבהלה ונצמדה לאמה. שירן, שהבינה מיד את המצב ושמה לב למזוודות המשובצות במבואה, ניגשה מהר לאסנת.
— אסנת, מה קורה פה? — לחשה שירן. — מי זאת בכלל?
— חמותי לשעבר, — ענתה אסנת באותו לחש. — הגיעה "להשכין צדק". דורשת את הדירה.
שירן קימטה את המצח ופנתה לשולה.
— גברת, את בכלל בסדר? תסתלקי מכאן לפני שאני קוראת למשטרה.
— ואת מי בכלל שתגידי לי מה לעשות? — נזפה בה חמותה. — חברה? אז שתקי. אלה ענייני משפחה שלנו.
— ליהי, לכי לחדר שלך ותשחקי שם, בבקשה, — ביקשה אסנת מבתה. הילדה ברחה בצייתנות.
אסנת פנתה לשירן: — שירן, תשבי איתה, בבקשה. אנחנו צריכות לדבר ביחידות.
שירן הנהנה ונכנסה לחדר הילדים, סוגרת את הדלת אחריה היטב.
— אז, סחיטה? — אסנת ניגשה לחלון. — את חושבת שאני אפחד מעובדת סעד או מהסצנות שלך?
— תפחדי, — הכריזה שולה בביטחון. — את גברת מכובדת, שומרת על המוניטין. לא בא לך צרות בעבודה. ואני גמלאית, אין לי מה להפסיד. אני אלך אחרייך לכל מקום.
— בסדר, — אמרה אסנת לפתע בשקט. — בואי נעשה ככה. אם באת לעזור ולהחזיר איזון, נתחיל כבר עכשיו. רועי חייב לי מזונות על חצי שנה. זה שלושים ושישה אלף שקל. בתוספת חוב ועד הבית שנשאר מהתקופה שהוא גר כאן ולא שילם — עוד שמונת אלפים שקל. סך הכול ארבעים וארבעה אלף שקל. תעבירי.
שולה נבהלה לרגע, אך מהר חזרה לביטחונה.
— אין לי כסף כזה. אני גמלאית.
— וגם לי אין דירה נוספת, — השיבה אסנת. — אם באת לייצג את האינטרסים של הבן שלך, תשלמי עבורו. או שחשבת שתגיעי הנה, תשבי לי על הראש, תאכלי לי מהמקרר ותכתיבי תנאים?
— אני אעזור במשק הבית! — צעקה חמותה. — אבשל, אנקה!
— אני לא צריכה עוזרת בית, — אסנת ניגשה למזוודות במבואה ובעטה באחת מהן. — תאספי את החפצים שלך ותלכי. מרצונך.
— לא! — שולה קפצה מהספה ורצה לעבר אסנת. — אני לא הולכת לשום מקום! את חייבת לחלוק! הבן שלי סובל בגללך!
— בגללי? — אסנת הסתובבה בחדות, עיניה הצטמצמו. — הבן שלך סובל בגלל העצלות והטיפשות שלו. ובגללך, כי כל החיים פינקת אותו וכיסית על כל מעשה מגעיל שהוא עשה. הוא גבר מבוגר, ואת הולכת במקומו לקחת דירות בכוח. לא מצחיק אותך בעצמך?
— אל תעזי לדבר ככה על הבן שלי! — הזקנה הרימה יד, מתכוונת לסטור לאסנת. אסנת תפסה את ידה באוויר. האחיזה של האישה הצעירה הייתה חזקה כמו ברזל.
— עוד פעם את מרימה עליי יד בבית שלי, ואני מגישה תלונה על תקיפה, — אמרה אסנת בשקט ובאיום. — ועכשיו תקשיבי לי טוב, שולה.
היא שחררה את ידה של חמותה. הזקנה נשמה בכבדות, ולראשונה הופיע בעיניה פחד קל.
— עכשיו את לוקחת את המזוודות ועוזבת, — המשיכה אסנת. — אם בעוד חמש דקות תהיי עדיין פה, אני מתקשרת לעורך הדין שלי. כבר דיברנו איתו על מצב החובות של רועי. יש לו חלק בבית בחולון שרשמת על שמו. נעקל את החלק הזה בגלל חובות המזונות. נמכור אותו בהוצאה לפועל. את רוצה שזרים יבואו לבית שלך?
שולה החווירה. — את לא תעשי את זה. רועי אמר שלא תסתבכי עם בתי משפט.
— רועי טיפש, — קטעה אסנת. — הוא שפט אותי לפי האסנת ההיא, שבכתה לתוך הכרית בזמן שהוא הימר על כסף המשפחה. האסנת ההיא נגמרה לפני שנתיים. עכשיו עומדת מולך אישה שמפרנסת לבד ילדה, מנהלת מחלקת מכירות, ויודעת לספור כסף. אם לא תלכי, מחר בבוקר עורך הדין שלי מגיש בקשה לעיקול נכסי רועי. והנכס היחיד שלו הוא החלק בבית שלך בחולון.
חמותה קפאה. ההיגיון בדברי אסנת חדר אליה מיד. הסחיטה בעניין הדירה נכשלה, והסיכוי לאבד את הבית המשפחתי בגלל חובות הבן היה ממשי מדי.
— את נחש, אסנת, — לחשה שולה, אך כבר בלי הביטחון הקודם.
— מה שיש, — אסנת פתחה את דלת הכניסה. — הזמן רץ. חמש דקות.
חמותה התרוצצה במבואה. כל הלהט הקרבי שלה התאדה. היא התחילה למהר לנעול את הסנדלים, מסתבכת ברצועות.
— רועי יידע איזה מפלצת את, — מלמלה, תופסת את המזוודה הראשונה. — הוא יתבע ממך משמורת על הילדה.
— שינסה, — אסנת הביטה בה באדישות. — עם ההכנסות והחובות שלו. אפילו חתול לא יפקידו בידיו.
שולה גררה שתי מזוודות אל חדר המדרגות. את השלישית אסנת עצמה דחפה ברגל אל מחוץ לדלת.
— מפתחות, — אסנת הושיטה יד. חמותה זרקה בזעם את צרור המפתחות על הרצפה. הם גלשו בצלצול על האריחים. אסנת הרימה אותם בשקט.
— ואל תופיעי כאן יותר. לעולם. את ליהי לא תראי עד שרועי לא יחזיר את כל החוב, עד השקל האחרון. ואם תתחילי לארוב לה ליד הגן — אני שוכרת מאבטח ותובעת אותך על הטרדה. הבנת אותי?
שולה לא ענתה. היא נשמה בכבדות, מנסה לאחוז בשלוש המזוודות הענקיות בבת אחת. דלתות המעלית נפתחו, והיא נכנסה פנימה, ממלמלת לעצמה בזעם.
אסנת טרקה את הדלת וסובבה את המנעול פעמיים. ברכיה נכשלו, היא נשענה בגב על הדלת והתמוטטה לאט לרצפה. הלב פעם בפראות.
מחדר הילדים יצאה שירן, ואחריה הציצה ליהי בביישנות.
— נסעה? — שאלה שירן, כורעת לפני אסנת.
— נסעה, — אסנת נשפה ובת לחיוך. — לא תחזור יותר. פחדה לאבד את הבית.
— אמא, למה סבתא צעקה ככה? — שאלה ליהי, מתקרבת ומחבקת את צוואר אמה.
אסנת חיבקה את בתה בחזרה, מטמינה את האף בשיער הרך שלה. כל הזעם והמתח נמוגו, נשארה רק הרגשה של הקלה ושל ניצחון מוחלט.
— הכול בסדר, חמודה, — אמרה אסנת בשקט, קמה על רגליה. — סבתא פשוט התבלבלה בכתובת. היא לא תטריד אותנו יותר. בואי נשתה תה עם העוגה ששירן הביאה.
שירן קרצה לאסנת והלכה למטבח.
למחרת בבוקר אסנת ישבה במשרד עורך הדין שלה ברחוב אבן גבירול, תיק ירוק פתוח על השולחן. היא חתמה על הבקשה לעיקול חלקו של רועי בבית בחולון, הניחה את הטופס בתוך מעטפה, וביקשה מהמזכירה להעביר אותו לביצוע באותו היום. בצהריים התקשר עורך הדין: רועי התקשר אליו בפאניקה, מבקש "לדבר ולהסדיר הכול". אסנת ענתה שאין מה לדבר — יש חוב, ויש לו עד סוף החודש להסדיר אותו, אחרת העיקול יוצא לפועל. היא סגרה את הטלפון, הכניסה את התיק הירוק לארון, ויצאה מהמשרד אל השמש של תל אביב, לאסוף את ליהי מהגן.
