אולם הקהילה של בית הכנסת "אוהל שלמה" בבאר שבע הדיף ריח של שעווה נמסה וקוגל תפוחים. על השולחנות המתקפלים עם המפות הפלסטיק הלבנות עמדו צלחות פשוטות: חומוס, סלט ירקות, עוגיות מהסופר השכונתי, נרות זיכרון דלוקים ליד תמונה של גבר מבוגר עם כובע של קבוצת הכדורגל "הפועל".
רבקה אזולאי, בת שבעים ותשע, סידרה את התמונה של בעלה ליד אגרטל קטן. ארבעים יום מאז שמצאה את דוד שלמה שרוע ליד הטנדר, עם המפתחות ביד והמנוע עדיין חם. ארבעים לילות שהיא מתעוררת בשלוש לפנות בוקר ונוגעת בצד הריק של המיטה, כאילו הגוף שלו עוד עומד להיות שם בטעות.
"תסלח לי, זקן שלי," היא אמרה, מעבירה אגודל על הזכוכית של המסגרת. "עשיתי מה שיכולתי."
היא לא הזמינה הרבה אנשים. כמה שכנות מרחוב טוביהו, שני אחיינים של שלמה, הרב יעקב ושלושה קשישים שעבדו איתו בקופת החולים השכונתית. שלמה היה אחראי האחזקה שם שלושים ואחת שנה. זה שפתח את השער בשש בבוקר. זה שהרים ילדים מפוחדים לפני החיסונים. זה שדחף כיסאות גלגלים לאורך המסדרון הארוך עד חדר הדיאליזה בלי שאף אחד ביקש ממנו.
ואז הדלת הכפולה נפתחה בטריקה.
גבר בחליפה כחולה כהה ונעליים מבריקות נכנס כשהוא מביט בפלאפון. מאחוריו נכנסו שני בחורים שנשאו קופסאות אוכל, אישה עם זרי פרחים עטופים בצלופן וצלם עם מצלמה תלויה על הצוואר.
אבי כהן. אותו אחד שעזב את השכונה בגיל תשע עשרה ומעולם לא הביט אחורה. עכשיו היה לו חברת בנייה בתל אביב, וילה בסביון ופורשה שחורה שהחנה עקום בשני מקומות חניה, והרגל לדבר מהר, כאילו הזמן של אחרים לא שווה כלום.
הוא שכר את האולם לאירוע זיכרון לדודו, חבר מועצת העיר לשעבר. תמונות, פרחים, מוזמנים מהעירייה, צילום לרשתות החברתיות.
רק שהאולם היה תפוס. על ידי אישה מבוגרת עם צלחת חומוס ביד.
"מי אחראי פה?" שאל אבי, בלי להנמיך את הקול.
הגברת שרה, שעזרה במטבח בית הכנסת כבר עשרים שנה, ניגשה כשהיא מפתלת את הסינר.
"אבי, זה ככה שגברת רבקה שמרה על האזכרה של דוד שלמה. היא קבעה מהחודש שעבר…"
"כן, אבל אני שכרתי את האולם לשתיים," הוא אמר, מסתכל בשעון. "מגיעים אנשים מירושלים. הנוטריון, השופטת, שני חברי מועצה. אני לא יכול להשאיר אותם מחכים בחניה."
רבקה הסתובבה.
"בני, כבר כמעט סיימנו. הרב יגמור את התפילה, נחלק מה שהבאנו וניסע."
אבי הביט בשולחנות הפשוטים, בצלחות הלא תואמות, בתמונה הממוסגרת בעץ זול. הוא נאנח כמו מישהו שמוצא בור בכביש.
"גברתי, אפשר להזדרז עם הנרות? אנחנו לא יכולים לעכב את האירוע בגללך."
לשכנה מהפינה נפלה כף ההגשה. אחרת כיסתה את הפה בכף היד. הרב יעקב, שנכנס דרך הדלת הצדדית עם הטלית, נעצר במקום.
רבקה לא צעקה. לא עשתה סצנה. היא סידרה את התמונה של הזקן על השולחן ואמרה:
"אני לא עושה אירוע, בני. אני נפרדת מבעלי."
אבי עשה תנועה חסרת סבלנות ביד.
"אני מבין, אני מבין. אבל אפשר לעשות את זה מהר יותר. אני אשלם לך את מה שהוצאת. אתן לך כפול. רק תפני את האולם, יש לי אנשים חשובים מחכים."
הזקנה הביטה בו ישירות.
"בשבילי, הזקן שלי היה חשוב."
המילים נשארו תלויות באוויר. אבי מצמץ, לא נוח, והסתובב לעבר עוזריו.
"תתחילו לשים את הדברים בצד השני. נעשה מקום בכל דרך."
ואז הרב יעקב צעד קדימה.
"אבי, מספיק כבר."
הגבר הסתובב, מרוגז.
"רב, בכל הכבוד, אבל אין זמן. אני שילמתי על האולם ואני צריך…"
"אתה יודע מי האישה הזאת?"
אבי משך בכתפיים.
"אישה מהשכונה. מצטער על האבל שלה, אבל גם לי יש אירוע."
הרב ניגש לשולחן שבו עמדה התמונה של שלמה.
"ואת האיש הזה אתה מכיר?"
אבי הביט בתמונה בקצה העין.
"לא, האמת שלא."
הרב נשם עמוק.
"ברור שלא. את מי שנשא אותך כשלא יכולת ללכת, אתה כבר לא זוכר אפילו את הפנים."
האולם שקע בשתיקה. אבי קימט את המצח.
"מה אתה אומר לי?"
הרב הצביע על התמונה.
"האיש הזה נשא אותך עד המרפאה כשהיית בן שבע ועלה בך חום כל כך גבוה שהתעלפת על המדרכה ליד הבית, ברחוב הרצל. אמא שלך עבדה במפעל בתורנית כפולה. אבא שלך, מי יודע איפה. שלמה מצא אותך שרוע ליד השער, הרים אותך בזרועות ורץ איתך עד המרפאה בסופת חורף."
אבי נשאר קפוא. שפתו התחתונה זזה בלי שהוציא מילה.
"אני… לא ידעתי שזה היה הוא."
"לא היה לך צורך לדעת. היית ילד. אבל הוא ידע תמיד. ומעולם לא סיפר את זה לאף אחד."
הרב המשיך.
"כשנכנסת לחטיבה עם התיק הקרוע כי בבית לא היה מספיק כסף, מי נתן לך במתנה את התיק המשומש של הבן שלו? שלמה. כשהיית מאושפז ארבעה ימים עם דלקת ריאות במרפאה, מי הביא לך מרק עוף בתרמוס? גברת רבקה."
אבי הביט לעבר הזקנה. משהו בפנים שלה, בקמטים סביב העיניים, פתאום נראה מוכר, כאילו ראה אותם פעם דרך חלון מטבח קטן, בערב חורף, עם קיטור עולה מסיר על הכיריים.
"בני, תאכל," אמר קול שבא ממרחק רב. "כשאתה חולה, אתה לא צריך להיות לבד."
אבי צעד אחורה. הטלפון החליק לו מהיד וקפץ על אריחי הרצפה. הוא לא התכופף להרים אותו.
"את… את הבאת לי מרק."
רבקה הטתה את הראש.
"שמתי לך בצנצנת ריקה מריבה. כי לא היה לי משהו אחר."
אבי בלע רוק.
"ודוד שלמה נשא אותי עד המרפאה?"
"נשא אותך, בני. הגיע רטוב עד התחתונים. אמר שילד לא משאירים למות שרוע בשולי הרחוב."
אבי הביט שוב בתמונה, בכובע הפועל, בחולצת המשבצות. האיש הפשוט הזה, שאותו הוא בא לזרוק מהאולם לפני עשר דקות, נשא אותו על הזרועות בערב סוער, כשאף אחד אחר לא היה שם.
הוא הרגיש את הידיים שלו רועדות. תחב אותן לכיסי החליפה.
אבי הלך לעבר רבקה. עצר מולה. הרכין את הראש.
"תסלחי לי."
הזקנה לא ענתה מיד. היא הביטה בו, עייפה.
"אני סולחת לך, בני. אבל אל תדבר ככה שוב לאף אחד עם לב שבור."
אבי פנה לעבר האישה עם הפרחים.
"תשימי את הזרים ליד התמונה של דוד שלמה."
"אבל אדוני, הם בשביל…"
"הם בשביל מה שאני אומר."
אחר כך הוא פנה לעבר הבחורים עם הקופסאות.
"כל האוכל מונח על השולחנות האלה. קודם עושים את האזכרה של דוד שלמה."
אחד העוזרים ניגש ואמר לו בקול נמוך:
"אדוני, האורחים כבר בדרך בכביש 6."
אבי הביט בו.
"שיחכו. אף אחד לא מת מלחכות חצי שעה. אבל מת אחד לא זורקים מהאזכרה שלו עצמו."
הרב יעקב עטה את הטלית והתחיל בתפילה.
אבי כיבה את הטלפון בלי להרים אותו מהרצפה — פשוט לחץ על הכפתור בנעל, כמו מישהו שדורך על משהו שרוצה לשכוח. עמד ליד רבקה, עם הראש מורכן, מול התמונה של שלמה.
כשהרב הזכיר את שם הנפטר, הזקנה בכתה בלי קול, רק הכתפיים שלה זזו.
"שלמה…"
אבי הידק את הלסת. הוא היה רגיל לפתור הכול עם צ'קים, שיחות טלפון, חוזים, חתימות. פה לא היה לו כלום להושיט חוץ מהידיים הריקות שלו.
בסיום, רבקה בצעה עוגייה ומסרה לו חצי.
"קח, בני."
אבי קיבל אותה בשתי ידיים, ואצבעותיו רעדו כל כך שפירור נשר על הרצפה.
"גברת רבקה… אני לא זכרתי אותך."
"אלה שעסוקים שוכחים אנשים, בני. במיוחד כשמצליחים."
"לא הייתי צריך לשכוח."
"לא. אבל היום נזכרת."
אבי בכה שם, באמצע האולם, בלי שיהיה אכפת לו מי רואה. הוא ניגש לשולחן, לקח קנקן מיץ תפוזים ורצה למזוג לגברת שרה, אבל היד שלו רעדה כל כך שהמיץ נשפך על שולי הכוס ונטף על המפה הפלסטיק. הוא הניח את הקנקן, נשם, ניסה שוב, ובפעם השנייה זה הצליח.
הוא אמר לצלם לשים את המצלמה בתיק.
"היום בלי תמונות."
האורחים שלו הגיעו אחד אחרי השני. חלקם רצו לשאול מה קורה, אבל ראו אותו מחלק צלחות ומעדיפים לשתוק. אבי הביא אוכל לזקנים, מילא כוסות, סידר כיסאות, נשא שקיות לגברות.
בסוף הוא ניגש שוב לרבקה.
"גברת רבקה, אני רוצה לעזור לך. עם הבית, עם החשבונות."
הזקנה סידרה את הצעיף שלה.
"החשמל משלמים לבד, בני. הבית מתפורר. אבל המילה של אדם נשארת."
"אני יודע."
"אז תבטיח לי דבר אחד. אל תבוא יותר להאיץ באף זקן."
"אני מבטיח לך."
ביציאה, הוא ליווה אותה עד המכונית, פיג'ו 208 לבנה עם שריטה על הדלת האחורית. רבקה נשאה את התמונה של שלמה צמוד לחזה. ביד השנייה, שקית עם עוגיות וזר קטן שאבי שם ליד המסגרת בעצמו.
לפני שעלתה, הזקנה הסתובבה.
"אבי…"
"כן?"
"שלמה היה שמח שנזכרת."
לאבי נשבר הקול.
"הייתי רוצה להודות לו."
"את זה אתה יכול לתת. בכך שתתנהג כמו שהוא לימד אותך."
היא נכנסה למכונית, סגרה את הדלת בעדינות, כמו שלא רוצים להעיר מישהו ישן, והנסיעה שלה נעלמה בפנייה לכיוון שכונת דלת.
אבי לא חזר לתל אביב מיד. הוא ישב בפורשה שלו, בחניה של בית הכנסת, שתי ידיים על ההגה בלי לסובב את המפתח. על המושב הנוסע הייתה מונחת מפית נייר עם חצי עוגייה שרבקה נתנה לו, שהוא לא נגע בה.
הוא הביט בדלת האולם, שכבר כבתה. העניבה שלו הייתה משוחררת, שני הכפתורים העליונים של החולצה פתוחים. הוא הוציא את הטלפון מהכיס, הביט במסך המנופץ, ושם אותו בתא הכפפות בלי להדליק אותו.
ישב שם עוד רבע שעה, בלי לגעת בהגה, בלי לגעת בעוגייה, רק מסתכל על האור שדולק עדיין בחלון המטבח של בית הכנסת.
