הטלפון צלצל בשש וחצי בבוקר, ובחורי שלוש מילים הבנתי שהיום לא יהיה כרגיל. "יש כלבה בחורבה." מועתז, הקבלן שעבד איתי כבר שתים עשרה שנה, דיבר כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם להגיד למישהו שקנה נכס להריסה.
"מה זאת אומרת כלבה, מועתז? קבענו הריסה להיום."
"כלבה אדמונית. לא גדולה. עומדת בפתח החורבה ולא זזה. נהמה כשהתקרבנו. נו, פשוט אין לנו איך לעבוד."
"אתם ארבעה גברים עם פטישי אוויר ומגוד."
"רון, היא לא מתזוזה. צרחנו, זרקנו מקל, דפקנו ברגל על הקרקע. היא בורחת חמישה מטר ואז חוזרת. שוכבת בדיוק על הסף."
ישבתי על הקצה המיטה ברחוב סירקין בגבעתיים, שפשפתי את הפנים. באוויר שאחרי הגשם הראשון של סוף אוקטובר הרגשתי את הקור הלח שעדיין לא עזב את הקרקע. את המגרש ברחוב הפרחים, בקצה השכונה הישנה של לוד, קניתי בספטמבר. בית אבן ישן אבל חזק, קירות עומדים יציב. אבל בקצה החלקה עמדה חורבה, מבנה טיח ישן עם גג מתקפל וצבע כחול שהתקלף עד עץ חשוף, וריח של נסורת רקובה שהגיע עד השער.
ההריסה תוכננה ליום חמישי. קבלן, מכולת פסולת, מגוד. הכל שולם מראש. ועכשיו כלבה.
התלבשתי, מזגתי קפה לכוס נסיעה, נכנסתי לרכב. בדרך לקחתי שתי לגימות, נכוות הלשון והתרגזתי יותר. כלבים משוטטים היו בשכונה הזו תמיד, מסתובבים אצל פחי האשפה, מתחממים מול חנות הפלאפל בפינה. אבל שכלבה אחת תעצור צוות שלם נשמע לי מגוחך.
כשהתקרבתי התקשרתי שוב. "אל תזוזו. אני כבר בא."
"אנחנו פה. מעשנים. הכלבה שוכבת. המצב יציב."
את המילה האחרונה מועתז אמר בשקט כזה שהידקתי את הגה ברכב.
כשהגעתי שררה דממה במגרש. המגוד מונח בדשא, המוט נשען על הגדר. מועתז ישב על דלי הפוך ועישן, מכבה את האור מהרוח בכף היד. שני פועלים אכלו כריכים ברכב ההוביל כאילו משלמים להם לחכות.
"שם היא."
ליד הדלת, ממש על הסף, שכבה כלבה אדמונית בגודל בינוני. עין אחת קצת עצומה, אולי מלידה, אולי מכה ישנה. פרווה דלולה במקומות, הצלעות נראות בבירור. היא לא נבחה. רק שכבה, הראש על הרגליים.
"ניסיתם לעקוף? מהצד השני הקיר רקוב, אפשר עם המוט…"
"ניסינו. היא עוקפת ועומדת שוב במקום שממנו מנסים לעבור."
הקפה הקר הצטבר על הלשון מרירי. גמרתי אותו, הנחתי את הכוס על עמוד הגדר, הלכתי לעבר החורבה. עם כל צעד הריח התחלף. דשא ואדמה, אז עץ רטוב ורקבון. ועוד משהו, חלש ולא מזוהה.
הכלבה הרימה ראש. לא נהמה. פשוט עמדה, כל הגוף מתוח. הפרווה בגב קמה לאט, הזנב התנדנד בעצבנות.
"זוזי!" דפקתי ברגל, בקול חלול. היא נסוגה חצי צעד. קפאה. וחזרה. עמדה בדלת, חוסמת את הפתח בין הדלת למזוזה. לא חשפה שיניים. הסתכלה.
התכפפתי, כדי להיות בגובה שלה. מטר וחצי בינינו. עיניים חומות, כהות, לחות, העין השמאלית נוטפת קלות. כעס לא היה בהן. היה שם משהו אחר, שלא מצאתי לו מילה.
אחד הפועלים הושיט מקל שבור. "אפשר לבהל אותה חזק יותר?"
"לא צריך."
"מועתז אומר שהתפיסה המחלקית מגיעה רק ביום ראשון. המכולה עומדת עד הערב."
"אני יודע."
הברכיים נחרכו כשהתרוממתי. נשמע חזק מדי לשקט של הבוקר. הכלבה לא זזה.
"אני נכנס לבד."
"ואם תנשוך?"
"לא תנשוך." אמרתי מתוך עצבנות, לא מתוך ביטחון. פסעתי לעבר הדלת. הכלבה נהמה, חרישית, כמעט לעצמה. דחפתי את הכנף. העץ חרק, הקצה התחתון שרט על הקרקע, הציר שם קול חדור עד שהפועל שעל הרכב הסתובב.
התחבתי בצד. בפנים היה חושך וחם. לא חום של קיץ, חום אחר. סמיך, לח, כאילו האוויר עצמו נושם.
עמדתי על הסף. את הריח הזה הכרתי. אמא הביאה חתלתולים מהרחוב, סידרה להם קופסה לצד התנור, והריח בחדר היה בדיוק כזה.
העיניים הסתגלו לאט. ראשית נשקף שולחן עבודה: פחיות צבע ריקות, גליל חוטי ברזל, אֵת בלי יד. אחר כך הקרקע. קרקע אדמה דרוכה, עם שאריות קש משנה שעברה. קורי עכביש נמתחו מהקורה לקיר, וטיפה בודדת נצצה בתוכם, עגולה וכבדה.
המבט נע לקצה הרחוק. אל המקום שעדיין הגג החזיק מעמד, ופס אור דק חדר בין הפחים. שם מונחה שמיכה. אפורה, משופשפת, פרומה בשוליים. ראיתי אותה כבר בספטמבר, כשסיירתי בנכס לפני הקנייה. חשבתי אז: מישהו חסר בית לן כאן. או הבעלים הקודם השליך. בעטתי בה ברגל, בדקתי את הרצפה, ושכחתי.
עכשיו השמיכה הייתה מקופלת לקן. עליה שכבו גורים. ארבעה. קטנטנים, שבועיים בערך. עיניים עצומות, אוזניים דבוקות לראש כעלים. התגלגלו זה בזה, תוחבים את האפים העיוורים בבד, ומצפצפים צפצוף דק בטון אחד. הקטן ביותר, עם כתם כהה בגב, התחפר תחת קצה השמיכה, מרעיד רגל אחורית בשינה. הקרן האור נפלה עליהם באלכסון, והפרווה נראתה לא אדמונית אלא זהובה.
הברכיים התקפלו מעצמן. התיישבתי על העקבים, הידיים צנחו. לא זזתי. אז האצבעות הושטו לבד ונגעו בגב קטן. חם. הגור לא התעורר. הזיז רגל, התקרב לאחיו.
רשרוש מאחור. הכלבה נכנסה בלי רעש, עברה אותי, השתרעה לצד הגורים. חיכיתי לנשיכה, לנהמה, לכל קול. אבל היא פשוט השתרעה והתחילה ללקק אותם. בשיטתיות, בשלווה, מהקודקוד ועד הזנב. כאילו אדם לא עמד לצדה. כאילו בכל העולם לא היה קיים דבר מעבר לשמיכה האפורה הזו.
הקטן מצא את אמו הראשון. נדבק ועבד ברגליים. השאר נגררו אחריו, והחורבה התמלאה קול יניקה חרישי. הכלבה עצמה את העין הפגועה והניחה את הראש על הרגליים. בדיוק כמו שישבה על הסף חצי שעה קודם. רק שהפרצוף היה שונה. לא דרוך. רך.
ישבתי זמן ארוך. לא ספרתי דקות. הברכיים כבדות, הגב קלט את הקור מהקרקע. אז התרוממתי ויצאתי.
מועתז עמד ליד הגדר וגומר תה מתרמוס. ברדיו ברכב ההוביל מישהו קרא תחזית מזג אוויר.
"נו, מה יש שם? עכברים?"
"גורים."
הקבלן קפא עם התרמוס ביד. הסתכל לעבר החורבה, אז עלי. "איך זה?"
"ככה. ילדה בפינה, על שמיכה. ארבעה. עוד עיוורים."
מועתז שתק. גרד צלקת על שורש היד השמאלית. הרגל הזאת מופיעה אצלו כשהמצב לא נכנס לתוכנית העבודה.
"בקצרה. הורסים או לא?"
דלת החורבה נשארה פתוחה בחריץ, ומבעד לפתח נראה הגב האדמוני. הכלבה שכבה בשלווה, לא הרימה ראש. ידעה שהוא יצא, ולא זעה.
זה מה שעבר לי בראש. הכלבה לא נשכה, לא התנפלה, לא ברחה. עמדה. לא היה לה שום סיכוי לעצור ארבעה גברים עם כלי עבודה. רק עקשנות. וסף דלת, שמעבר לו שכבו אלה שלא יכולים לפקוח עיניים, לא לברוח, לא לבקש.
"לא. לא הורסים."
"אז מתי?"
"כשיגדלו."
מועתז הרים כתפיים, שרק לצוות, והתחילה המהומה הרגילה של אריזה. המוט צלצל מול המגוד. התרמוס הקיש על דופן הרכב. דלת הקבינה נטרקה.
הטלפון היה בכף היד לפני שהבנתי מה אני עושה. "לירון, יש עניין. אנחנו צריכים אוכל. לכלבים. וקערה. לא, שתיים."
אשתי התחילה לשאול שאלות, ואני הבטתי באף האדמוני שבקע מהחריץ, עוקב אחרי הרכב שמסתובב בשער. הרוח הביאה ריח דשא רטוב, בנזין וריח פרחים מהחלקה השכנה. העין העצומה של הכלבה מצמצה פעם אחת. החזרתי את הטלפון לכיס והלכתי לרכב.
בתא המטען הייתה בקבוק מים וכריכים שלירון דחפה לי כל בוקר "למקרה שצריך." הוצאתי את המים ראשון. הסתכלתי מסביב. לצד קיר החורבה, מימין לדלת, עמדה קערת מתכת. ישנה, מחוספסת, עם כתמים יבשים בתחתית. שפכתי את המים לתחתית הישנה.
הכלבה לא יצאה. רק האף רטט בחריץ הדלת, לח ונוצץ.
התיישבתי על מדרגות הבית ופתחתי כריך. גבינה צהובה ולחם, שום דבר מיוחד. נשכתי, לעסתי. ציפור מעבר לגדר צייצה תו אחד, חזרה עליו, בדקה אם מישהו שומע.
החורבה המשיכה לעמוד. הצבע המשיך להתקלף, הגג שקע בצד הימני. ומהדלת המוזזת בעט חום וריח חלב.
ביום ראשון בבוקר, כשלירון חזרה מהסופר עם שלוש שקיות אוכל לכלבים ובד ישן, היא כרעה בחורבה והביטה בגורים. "איך קוראים לה?" שאלה.
"לכלבה? אין לה שם."
"אז יהיה לה."
היא קראה לה חביבה. לא בגלל שזה שם מיוחד, פשוט כך חשה שעליה לקרוא לכלבה שלא ברחה. חביבה גדלה עם הגורים במשך שישה שבועות, עד שלכולם נמצאו משפחות: שניים אצל השכנים ברחוב הסמוך, אחד אצל אחיינית של מועתז בחולון, ואחד נשאר. הקטן עם הכתם הכהה בגב, זה שהתחבר תחת קצה השמיכה, גדל להיות הכלב שלי.
החורבה פורקה בסוף, כשלא נותר בה שום דבר מלבד אבק וחוטי ברזל. את המקום שעליו עמדה בניתי סוכת עץ חדשה, קטנה, עם דלת שלא נחרקת ומרצפת בטון יבשה. חביבה נכנסת אליה כל ערב ומשתרעת על אותה שמיכה אפורה, שלא השלכתי. רק כיבסתי אותה.
