HE
באותו בוקר נסעתי עם בעלי גיא לנתב״ג. הוא טס לכנס מקצועי בבאר שבע. כן, זה נשמע מוזר לטוס לבאר שבע, אבל
אני עוד זוכרת את הרגע שבו האולם כולו השתתק. קוראים לי נועה, ובערב ההוא הייתי רק אחת המלצריות — נעה בין
יעל עבדה ביער הר מירון כמעט שלושים שנה. היא הכירה כל קרחת יער, כל שיח פטל, כל קול של ציפור.
יואב מעולם לא שכח את הלילה שבו אורייה נעמדה מעל מיטת התינוק בבית החולים. הוא התעורר על הכיסא ליד המיטה
לפני 18 שנה, בחדר לידה בתל השומר, הכול קרס בשנייה. הרופא משך כיסא לצד מיטתה של מיכל, אשתי, ואמר בשקט
עוד רגע השמש תשקע. האור הכתום ריכך את האורנים, והשביל התפתל לו בשקט שכמעט שכחתי שקיים. עגלת התינוק נסעה
בשש וחצי בבוקר עוד היה נעים, אבל האוויר בהר מירון כבר הסגיר שמתקרבת חמסין. דחפתי את העגלה של לירי בשביל
כולם בזו לכינור הישן כשהיא עלתה לבמה, אבל כשהשופט הראשי זיהה את הכתובת החרוטה בתוכו – האולם כולו נדם
אף אחד באולם לא באמת האמין שהילדה הרזה עם הפנים הבוערות והשמלה הפשוטה שייכת לתחרות. בעיקר לא כשעלתה לבמה
הרדיו שמעל לדלפק זמזם את רשת ג׳ כמו באלף הבקרים שלפני כן. יוכבד ליטפה באצבע את השריטה העמוקה במכונת האספרסו