עוד רגע השמש תשקע. האור הכתום ריכך את האורנים, והשביל התפתל לו בשקט שכמעט שכחתי שקיים. עגלת התינוק נסעה בקלילות, הגלגלים חרקו רק במפגש עם אבנים קטנות, ונועה בת החודשיים ישנה בתוך הפוך הלבן-תכלת שלה בדיוק כמו שרק תינוקת שרק אכלה יכולה לישון.
אני מחזיקה את הידית ומחייכת. כל צל, כל רשרוש קטן – אני ישר דרוכה. להתחיל טיול ערב בהרי ירושלים בלי לבדוק עשר פעמים שהשמיכה לא חלקה, שהכובע לא זז, שיש מספיק מגבונים – זה פשוט לא אני. אבל השביל הזה, ממש מאחורי המושב צור הדסה, היה בטוח. הכרתי כל פיתול בו.
ואז, כמו שלוחצים על כפתור, השתלט דמם מוחלט. לא ציפור, לא צרצר, אפילו הבריזה הפסיקה להזיז מחטים. הסתכלתי לעבר השיחים. משהו גדול ובהיר נע שם. "סתם תן," חשבתי. "אולי שועל." אבל הלב התחיל לדפוק לי ברקות, וגרוני התייבש.
הוא יצא מבין העצים בתנועה ארוכה ושקטה – זאב אפור, מסיבי, עם פרווה כסופה וזנב שנעמד זקוף. עיניו הכהות היו נעוצות ישירות בעגלה.
אני לא זוכרת מתי הספקתי לעצור את הנשימה, אבל הרגליים לא זזו. שום סרט טבע לא הכין אותי לזה. המרחק בינינו הלך והצטמצם, והזאב התקרב בצעדים ארוכים, כמו מי שמדד את הקרקע אלף פעם.
"בבקשה," לחשתי, "לא."
הקול שלי נשמע כמו חריקה. הושטתי יד קדימה כאילו אוכל לבלום אותו בכף היד. נועה זזה מתחת לשמיכה, יד קטנטנה בצבצה החוצה, והוא החמיר את מבטו. הגלגל האחורי של העגלה נתקע בשורש, ועפתי קדימה להתייצב בינה לבינו.
הוא לא עצר, פשוט האט. הראש ירד, האף התקרב לאריג השמיכה, ופתאום הרחתי – ריח של פרווה רטובה ואדמה קרה.
"תפסיק, די," מלמלתי. הושטתי יד רועדת להזיז את העגלה, אבל אז ראיתי. חוט פלסטיק לבן מלופף בחוזקה סביב הכפה הקדמית הימנית, חותך פנימה ומשאיר סימן אדום.
בלי לחשוב, שלפתי מהתיק פצירה קטנה ממתכת – תמיד יש לי כזו למקרה שהציפורן נשברת. כרעתי, אפילו לא הרגשתי את האבנים חודרות לברכיים, והנחתי אותה על האדמה. זזתי אחורה.
הזאב הרחרח את הפצירה, ואז שב להביט בעגלה. ניסיתי להבין מה מושך אותו כל־כך לשמיכה, לנועה. לרגע נדמה לי שזיהיתי איזה זכרון בעיניים שלו.
לא חיכיתי. תפסתי את הפצירה, ובתנועה זהירה שעליה לא חשבתי פעמיים, שחררתי את החוט תוך שניות. הוא נפל ארצה כמו תולעת.
הזאב בחן את כפו, ליקק אותה במהירות, ואז הפנה אלי את ראשו. מבט ארוך. לא תוקפני. הוא נשף אוויר, הסתובב, ונבלע בתוך השיחים בלי קול.
למחרת בבוקר מצאתי בכניסה לחצר האחורית משהו שלא היה שייך לנו: כובע צמר קטן, תכול, דהוי מאוד, מונח בדיוק ליד השער. מיד נזכרתי בשמיכה של נועה, באותו גוון בדיוק.
אחרי יומיים הלכתי לבקר את אברהם, שכן שגר לבד בקצה המושב, זה שכולם מכנים "השומר" כי הוא הסתובב ביערות האלה כל חייו. הנחתי לפניו את הכובע.
הוא הפך אותו בידיים רועדות, ואז שתק.
"זה של ליהי," אמר לבסוף. "לפני שנים… עשרים? בטיול משפחות לפיקניק ליד המעיין. היא בכתה שעות שאיבדה אותו. באותו יום זאב צעיר ישב שעה מולה. רק הביט. חשבנו שהוא ברח מהשמורה. ליהי זרקה לו חתיכת פיתה, והוא לא זז. מאז, כל קיץ, הוא היה חוזר לאזור, בדיוק לאותה פינה."
הוא עצר, נשם עמוק והניח את הכובע בידיי. "תשאירי אותו. אולי החיה זוכרת לא צבעים, אלא משהו אחר."
נועה תגדל ותבקש שאספר לה שוב ושוב על הזאב. ועד אז, הכובע הקטן שמור אצלנו במגירה. לפעמים, בלילות שקטים, אני עדיין יוצאת לפינת החצר, מביטה לעבר העצים, ובטוחה ששם, הרחק, מישהו זוכר.
