הם קשרו אותה לעץ וצחקו – עד שהדוב הופיע

יעל עבדה ביער הר מירון כמעט שלושים שנה. היא הכירה כל קרחת יער, כל שיח פטל, כל קול של ציפור. גם אחרי שבעלה נהרג בתאונת ג'יפ לפני עשור, היא נשארה. היער היה הבית שלה. כל עונה היא הייתה מפטרלת בשבילים ברגל, עם מכשיר קשר וכוס תה קר.

בבוקר יום שלישי, כשיעל ראתה סימני צמיגים טריים בשביל האדום שאסור לנסיעה, הלב שלה התכווץ. ציידים. שוב הם חזרו. הגשם עדיין טיפטף מהאורנים, והיא ירדה מהטרקטורון שלה והתחילה להתחקות אחרי הסימנים. כעבור רבע שעה שמעה יריה יבשה. לא צייד חוקי עם תרמילים – יריית רובה ציד כבד.

היא זחלה בין השיחים עד שראתה קרחת יער קטנה. שלושה גברים עמדו שם ליד סופה לבן. על הקרקע שכב אייל כרמלי מת, הדם עוד נספג במחטי האורן. הגברים צחקו והעמיסו אותו כמו סחורה.

יעל יצאה מהשיחים. "תניחו את הנשקים על הקרקע. הרגע הזעקתי פקחים."

הגבוה שבהם, אבי, הסתובב. החיוך שלו היה קר. "שמעתם? גברת אחת מול שלושה חושבים שהיא תעצור אותנו."

"כל עוד אני פה, לא תגעו בחיות," אמרה יעל.

הם לא היססו. איתי וניר תפסו אותה מאחור. היא בעטה, נאבקה, אפילו נשכה יד, אבל שלושתם הפילו אותה בבוץ. אבי קשר את ידיה מאחורי הגב בחבל ניילון עבה, ומשך אותה בכוח אל עץ אלון מפותל. הוא כרך את החבל סביב גופה שוב ושוב עד שלא יכלה לזוז.

"תישארי כאן," הוא לחש לה באוזן. "אם יהיה לך מזל, מישהו ימצא אותך. אם לא – החיות ימצאו מהר יותר."

שלושתם צחקו בקול רם, עלו על הסופה והחליקו בבוץ בחזרה לשביל. קולם נעלם בין העצים.

יעל ניסתה להתחכך. המשיכה בחבל עד שפרקי ידיה דיממו. כלום. הקשרים היו כבדים, והחבל חפר בבשר. הגשם התגבר, והשמיים הפכו אפורים.

ואז, מהעומק של היער, נשמע רחש. לא רוח, לא ציפור. ענפים נשברו כמו גפרורים. רעש כבד, מדוד. דוב.

יעל קפאה. היא הרימה את הראש מבעד לגשם. מתוך השיחים זז צל ענקי, חום-כהה, רחב כמו מקרר. הדוב היה הכי גדול שראתה אי פעם. הוא יצא מהחשיכה לאט לאט, עיניו השחורות נוצצות. הוא התרומם על רגליו האחוריות בבת אחת, כמו מפלצת שמתכוננת להסתער. יעל עצרה נשימה. "רק לא עכשיו," מלמלה.

אבל אז הדוב התקרב. הוא לא נהם. הוא פשוט צעד עד שהיה מטר ממנה, והריח. אפו הגדול רפרף באוויר. ראשו נטה הצידה. ואז קרה הדבר הכי מבעית בתוך כל האימה הזו – הדוב ירד על ארבע, התקרב לפניה, ונשף אוויר חם על לחייה. היא זיהתה את הריח. ריח של מחטי אורן ומשהו מתקתק. ופתאום ראתה: מאחורי אוזנו השמאלית הייתה צלקת קטנה בצורת סהר. אותו הדוב.

הנשימה שלה השתחררה. "שלג," היא לחשה, והקול שלה רעד. "שלג, זה את?"

שלג הייתה גורה מוכת דם שיעל מצאה לפני אחת-עשרה שנים, כשציד דרס את אמה. היא גידלה אותה במתחם מוגן, האכילה אותה בבקבוק, שיחקה איתה. כשהייתה בת שנתיים, היא שחררה אותה לשמורה, עם קולר משדר שחדל לעבוד אחרי שלוש שנים. מאז לא ראתה אותה. והנה היא כאן.

הדובה נשפה שוב, וליקקה סנטר של יעל, כמו אז. ואז היא הסתובבה, ובעדינות מוזרה, החלה לכרסם את החבלים. שיניים אדירות קרעו את החבל תוך שניות. יעל התמוטטה על הקרקע, חופשית, מתייפחת. היא חיבקה את הצוואר הפרוותי. "תודה, תודה ילדה שלי."

הדממה לא החזיקה מעמד. רעש מנוע נשמע שוב על השביל. הסופה חזר. גלגליו חרקו, וכעבור רגע אבי, איתי וניר קפצו החוצה. הם חזרו לחפש מצלמה דיגיטלית שאבי שכח. המבט של יעל ננעל עליהם.

הם קפאו. "מה ל–" אבי התחיל, ואז ראה אותה עומדת. רטובה, דם על מפרקי ידיה, ומאחוריה – דובה בגודל מפלצת.

"אל תזוז," צעק איתי, הרים רובה ציד. הידיים שלו רעדו.

שלג נהמה. קול עמוק, כמו רעם רחוק. היא ירדה על ארבע, גבוהה, חסמה את הגוף של יעל.

"אל תירה!" צעק ניר, אבל איתי לחץ על ההדק. הקליע פגע בכתף של הדובה. שאגת כאב מחרישת אוזניים. ואז, תוך שנייה אחת, היא זינקה.

הזינוק שלה היה מהיר כמו פגז. היא מחצה את איתי. נשיכה אחת בצוואר סיימה את הצווחות. אבי צרח וניסה לברוח אל תוך היער; שלוש פסיעות, והדובה הכריעה אותו. ניר זחל לעבר הרכב, מפיל את הרובה, בוכה, צורח "הצילו". שלג נעצרה מולו. האוויר היה סמיך מריח דם. היא הביטה בו, נושפת בכבדות, ויכלה להרוג. אבל מאחור, רעד קול חלש – יעל, שירדה על ברכיה, אמרה, "די. מספיק, ילדה."

הדובה נשפה בכבדות, הסתובבה בקצרה, וחזרה אל יעל. ניר רץ ונעלם בין העצים. שלג נעמדה לצדה של יעל, פרוותה מוכתמת בדם, נושמת חזק. יעל שמה יד על ראשה הענקי. "עכשיו את צריכה ללכת."

היא ליקקה את פניה של האישה. ואז, בלי קול, נעלמה בחזרה אל הצללים של היער.

יעל נשארה יושבת בבוץ. הגשם שטף את קרחת היער. מאחורי העצים, במורד ההר, התחילו לפעום אורות כחולים ואדומים של ניידות ורכבי הפקחים, מרחוק.