בשש וחצי בבוקר עוד היה נעים, אבל האוויר בהר מירון כבר הסגיר שמתקרבת חמסין. דחפתי את העגלה של לירי בשביל העפר שהכרתי בעל פה, זה שמתחיל מאחורי חניון הפקאנים ועולה לתוך החורש. לירי הייתה בת חמישה חודשים, שכבה על הגב ובהתה בתליון בצורת פיל שהיה תלוי מעליה, וזמזמה לעצמה זמזום בלי סוף. מדי פעלה הייתי עוצרת, מציצה פנימה, והיא הייתה שולחת אליי חיוך בלי שיניים ומחזירה את המבט לפיל.
תמיד אהבתי את השביל הזה בשעות המוקדמות. הציפורים עוד היו פעילות, וקרני השמש הסתננו מבעד לאלונים בכתמים כתומים. הייתי צריכה את השקט הזה. עברתי לגליל העליון לפני פחות משנה, מיד אחרי הגירושים, ועוד למדתי להתרגל לרעיון שאני אמא יחידה — בלי חגורות ביטחון, בלי מישהו שיתפוס את ידית העגלה כשאני עוצרת לקשור שרוך. כל צליל קטן בשביל גרם לי לעצור. כל עורב שצווח מעלינו הפך בראש שלי לעיט שמסמן טריטוריה.
בערך חצי שעה מהחניון השביל התרומם בעיקול חד ימינה. שם, בדיוק בפינה, השתרר שקט מוחלט. לא ציפור, לא צרצר. שום דבר.
בהתחלה חשבתי שזו סתם תחושת בטן של תל אביבית שעוד לא התרגלה לשקט של הצפון. עצרתי, תיקנתי את הרצועה של התיק, לגמתי מים. לירי הביטה בי במבט תמים, מוצצת אגרוף קטן.
ואז שמעתי את זה.
ענפים יבשים נשברו מהר מדי, בקצב לא טבעי. עלים רעדו. משהו גדול התקרב אלינו דרך הסבך — ומהר.
תפסתי בשתי הידיים את ידית העגלה. הלב שלי הלם באוזניים. תוך שניות ספורות הגוף שלי עבר ממצב של אמא בטיול בוקר שקט, למצב של חיה שמריחה איום. סובבתי את הראש — ובין הגזעים הופיע זאב אפור.
גדול. עצום אפילו. פרווה בצבע ברזל, אוזניים זקורות, ועיניים בהירות שננעצו לא בי — אלא בעגלה. הוא צעד לעברנו בצעדים ארוכים ושקולים, לא ממהר, ולא מהסס.
הפה שלי התייבש לגמרי. ראיתי זאבים פעם בתמונות, אולי באיזה סרטון טבע. אבל מרחק של שלושים מטר, בלי זכוכית ובלי גדר, הם נראו כמו יצור אחר לגמרי. לא חיית בר — איזו אינטליגנציה עתיקה על ארבע רגליים.
"לא," לחשתי. "בבקשה, לא."
הוא המשיך. אט אט. העיניים הבהירות לא זזות מהעגלה.
ניסיתי להזיז את העגלה אחורה. הגלגלים לא זזו. הסתכלתי למטה — גזע עץ רקוב חסם את הדרך. רק חצי שנייה של חוסר תשומת לב, אבל כשהרמתי שוב את העיניים, הזאב כבר עמד מטרים ספורים מאיתנו.
לירי הניעה את היד בתוך העגלה. השמיכה הוורודה זזה קלות, והחיוך שלה נמתח כשראתה תנועה מעליה. הזאב הטה את הראש. הוא לא נהם, לא חשף שיניים, אבל גם לא נסוג. הוא התקרב עוד צעד.
הגוף שלי רעד כל כך חזק עד שהרגשתי את זה בשיניים. עמדתי בינו לבין הבת שלי, מנסה להרחיב את הכתפיים, להיראות יותר גדולה. "זה מספיק," אמרתי. הקול שלי נשמע כמו ציוץ דק בתוך השקט של היער.
הזאב התעלם ממני לחלוטין. הוא הניח את האף מעל דופן העגלה, בדיוק מול השמיכה הוורודה.
התכופפתי מעל לירי, מכסה אותה בגוף שלי. "היא רק תינוקת," לחשתי. "בבקשה."
הזאב הרחרח. לירי הגיבה מיד — הושיטה יד קטנה החוצה, תפסה בפרווה האפורה, ומשכה. בחוזק. עם כל הציפורניים הזעירות שלה.
עצרתי את הנשימה.
אבל במקום להסתער, הזאב קפא. הוא השפיל מבט אל היד הקטנה שאחזה בפרווה שלו, הרחרח שוב את האצבעות שלה, ואז, לאט, בזהירות, התיישב על הקרקע. לירי גרגרה משהו לעצמה וחייכה אליו.
רק אז ראיתי את זה.
חוט ניילון כתום, מהסוג שמשתמשים בו בסימון שבילים, היה כרוך חזק סביב כף רגלו הקדמית. הבשר מעליו היה נפוח ומגורה. לא פלא שהוא לא ברח — הוא בטח ניסה להשתחרר מזה במשך ימים. אולי השמיכה הוורודה של לירי הזכירה לו משהו, אולי משהו אחר הוביל אותו דווקא אלינו. לא אשקר — בשלב הזה לא חשבתי בהיגיון.
הושטתי יד באיטיות לתיק ההחתלה, הוצאתי פצירה קטנה ממארז ציפורניים, והנחתי אותה על האדמה במרחק מה. אחר כך הסעתי את העגלה צעד אחורה. לאט, בלי תנועות חדות.
הזאב עקב אחריי במבט, קם בכבדות, התקרב אל הפצירה. לא נגע בה. הוא התחכך בקליפת עץ אלון ישן, פעם, פעמיים, לוחץ את הכפה הפצועה אל הגזע. החוט נמתח, השתחרר חלקית, ואז, בתנועה כמעט אלימה, נקרע לגמרי. כף הרגל השתחררה.
הוא עמד שם רגע, נושף בכבדות. בחן את הרגל. ואז הפנה אליי את הראש, הביט ישירות בעיניים שלי. לא היה שם איום. היה שם משהו אחר, משהו שקט ושואל. ואז, בלי למהר, הוא הסתובב ונעלם בין העצים.
הבוקר חזר להיות שקט.
בשבועות שאחרי, לא סיפרתי את זה לאף אחד. מי יאמין? צעירה גרושה, חדשה במושב, מספרת על זאב שישב ליד העגלה כמו כלב שמירה.
עד שיום אחד, בעודי תולה כביסה, הופיע בחצר האחורית אדם מבוגר עם זקן לבן ועיניים בהירות בדיוק כמו של הזאב ההוא. הוא החזיק בידו שמיכה צהובה, דהויה לגמרי. "מצאתי את זה ליד השער," אמר. "יש עליה עקבות של חיה."
הזמנתי אותו להיכנס. קראו לו עמוס, פקח שמורת טבע בגמלאות, גר לבד במבנה אבן בקצה המושב. סיפרתי לו על אותו בוקר. הוא לא נראה מופתע. במקום זה, הוא סיפר לי על בתו, יעל, שנפטרה לפני שנים רבות, ועל חוקר טבע צעיר שמצא פעם גורת זאבים פצועה והביא אותה הביתה לטפל בה. "הילדה שלי קראה לו צוקי," אמר, "כי הוא תמיד טיפס על הסלע מאחורי הבית. כשהיא נפטרה, צוקי נעלם לחודשיים. ואז חזר, ונשאר בסביבה."
הזמנתי אותו להישאר לקפה. לירי ישבה על הרצפה, שולחת ידיים לכל הכיוונים. כשראתה את עמוס, היא חייכה בדיוק את אותו חיוך ששלחה לזאב.
צחוק שקט יצא ממנו. "השמיכה הוורודה," אמר. "אותו גוון בדיוק."
הוא סיפר שיעקב, חוקר הטבע, היה מושיב את בתו התינוקת בשמיכה צהובה ליד החלון, והגורה הייתה באה ויושבת לידה, שעה שלמה. "יש חיות שזוכרות דברים שאנשים שוכחים," אמר.
שתינו קפה. עמוס ליטף ללעירי את הראש. היא צחקה.
כשהוא קם ללכת, שאלתי, "אז מה יהיה איתו עכשיו? עם הזאב?"
עמוס עצר בפתח הדלת. "אם הוא בא אלייך פעם אחת, הוא יזכור אותך לתמיד."
הוא לא אמר את זה בתור איום. בעצם, אולי זו הייתה ההבטחה הכי גדולה שמישהו נתן לי מאז שעברתי צפונה.
