HE

המכונית שלי שטפה את כביש החוף צפונה, הרחק מקיסריה, ואורות האחוזה של משפחת שפירא הלכו והתכווצו במראה האחורית.

הדלת הכבדה מעץ אלון נפתחה בחבטה, ועל מפתן חדר האוכל השתתקו פתאום כל הקולות. גבר לבוש חליפה אפורה, אלמוג

נרות ריחניים האירו את וילת הפאר בהרצליה פיתוח בגוונים חמימים של זהב. אורחים מהודרים בחליפות מחויטות ושמלות

עברתי בשקט אל השולחן המרוחק ובמשך כל הערב הסתרתי את הכאב שלי, כדי שאיש לא יראה. בחתונה של הבן שלי, הכלה

הסטירה הדהדה ברחבי אולם הנשפים. שיחות נקטעו באמצע. המוזיקה דעכה לתוך שתיקה כבדה ומביכה, כמו אדם שמחסום

שלוש הילדות זינקו ממקומן עוד לפני שההורים הספיקו להגיב. כפות רגליהן הקטנטנות טבעו בחול הלח של טיילת הרצליה.

— לאימא שלי יהיה מפתח לדירה שלנו! — הכריז יואב. הוא טעה לחשוב שאשתו תשתוק ותבלע את זה. "

— קטיה? את… היית אמורה לחזור רק ביום שני. רגע קודם לכן הניחה קטיה את המזוודה הרטובה על הרצפה בשקט.

"שחרר את החדר לדשה", הכריזה חמותי, כשהיא מתהלכת בביתי הכפרי כאילו הוא שלה. טעות שלה, שחשבה שאשתוק.

אולם הקבלת פנים זהר באור נרות. שולחנות לבנים מכוסי קטיפה, כוסות קריסטל שנשקפו בהן שלל הצבעים של פרחי