HE

החבילות הגיעו ביום חמישי בערב. ארבע שקיות ענק, קשורות בכחול, עומדות בשורה ליד הדלת כמו חיילים שמישהו

אבי, שאול, חסם את הכניסה. הוא נעמד ממש מול דלתות הזכוכית המסתובבות, כתפיים רחבות בתוך חליפה כהה שנתפרה

עמוס יושב על הגדר הנמוכה שמפרידה בין החצר שלו לחצר של סבתא מלכה, אשתו לשעבר של אבא שלו –

— לאה, תקשיבי לי רגע. אני עומד במטבח עם הטלפון צמוד לאוזן, וביד השנייה מנסה לשפוך קפה לתוך תרמוס.

אורות הרכב שלי תפסו דמות קטנה ליד השלט הירוק ״ברוכים הבאים לאור יהודה״. ילד. רטוב עד העצם. הוא לא סימן

אני איתי בן־עמי, מורה לחינוך גופני בבית ספר יסודי בעפולה, ובן שלושים ושבע. את הסיפור הזה אני מספר מהצד

עוד ראיתי בעיניים את אמא שלי, שאחרי הניתוח שכבה לבד בבית. השעון במשרד הראה כמעט חמש אחר הצהריים, וזו

אף אחד לא סיפר לי שהדוד שלי משתחרר הבוקר מכלא איילון. לא אמא שלי, לא הדודות, בטח לא אבא שלי — האיש שמעולם

צללים על האספלט הרטוב — זה מה שתפס את עינה של שירה כהן בערב חורפי אחד בדצמבר, כשסגרה את הבר "

קוראים לי אורנה כרמי, אני בת שלושים וארבע, וכבר תשע שנים אני מנהלת חברה שמייצאת מוצרים ישראליים – ריבות