— קטיה? את… היית אמורה לחזור רק ביום שני.
רגע קודם לכן הניחה קטיה את המזוודה הרטובה על הרצפה בשקט. הגשם הלם בחלונות, והיא רצתה רק דבר אחד – להיעלם בזרועותיו של אנדריי, בעלה, אחרי הנסיעה המתישה. צחוק חרישי מהמטבח עצר אותה. קולו של אנדריי וקולה של סווטה. היא הציצה מבעד לפתח, וההפתעה שתכננה הפכה לגוש קרח בגרון. על השולחן, בין שתי כוסות, בערו נרות. הלהבות השתקפו בבקבוק הכהה של יין הבורדו ההוא, אותו בקבוק שפתחו ביום הנישואים שלהם. אנדריי ישב קרוב מדי לסווטה, ידו מונחת ליד ידה. הוא הרים את מבטו וקפא. הצחוק שעל פניו הפך למסכה חיוורת. מזלג הכסף נשמט מידה של סווטלנה וצלצל על הרצפה. בתוך הדממה המהדהדת הזו נשמע קולו הנבוך.
האוויר במסדרון הפך כבד כמו הבגדים הרטובים. הראשונה להתעשת הייתה סווטלנה. היא קפצה ממקומה, מנופפת בידיה בתנועה תיאטרלית, חיוכה צבוע וזוהר מדי.
— קטיושה! הפתעה! הרסת הכול! אנחנו מכינים לך מסיבת יומולדת!
אנדריי חטף בחופזה את המפיות וכיבה את הנרות באצבעותיו, ותחב אותם מיד לכיס.
— כן, בשביל האווירה… סיעור מוחות, – הוסיף בלי להביט באשתו.
קטיה משכה בשתיקה את התיק מכתפה. שבועיים של הכשרה אינטנסיבית בניהול נכסים סחטו אותה עד תום. היא טסה הביתה וחלמה על הערב הזה, על כך שהיא ואנדריי יפתחו יין ויבנו תוכניות להרחבת העסק המשותף, זה שגררו יחד עשר שנים. ועכשיו עמדה מולה סווטה – החברה מאז ימי המעונות, העדה בחתונה, כמעט אחות. ואנדריי, שנעץ מבטו אי שם מעבר לכתפה, אל כתמי המים שהותירה המזוודה על הפרקט.
— עשיתם חזרות? – שאלה קטיה בשקט, והעייפות הצמידה אותה לרצפה. – טעמתם יין?
— ברור! כדי לבחור את הטוב ביותר! – צייצה סווטה.
קטיה רצתה להאמין. נואשות. אבל למה דווקא הבורדו הזה? ולמה הם דנים ביום ההולדת שלה לבד, באפלולית, כמו קושרים? היא הצליחה לחייך חיוך חלש.
— נו, קושרים. אני נופלת מהרגליים. נברר הכול בבוקר.
היא אילצה את עצמה לעבור על פניהם אל חדר השינה, מרגישה על גבה את מבטיהם המתוחים.
השינה לא באה. הסדינים הרגישו זרים וקרים, והסצנה המזויפת מהמטבח התנגנה בראשה בלי הפסקה. העייפות התנדפה, והותירה דאגה מהדהדת. גרונה התייבש. קטיה חמקה מתחת לשמיכה, נזהרת לא לחרוק, וצעדה על קצות אצבעותיה לשתות מים. ליד דלת המטבח היא נעצרה. הקולות היו שקטים, אבל בדממת הלילה כל מילה חתכה כמו סכין. זו לא הייתה עוד ציוץ אודות הפתעות, אלא לחישה עניינית וצינית.
— טוב שהיא לא חשדה בכלום, – קולו של אנדריי היה נמוך ורגוע. – מחר אני מכין את המסמכים להעברת ארבעים אחוז מהנכסים על שמך. ברגע שהם יהיו אצלך, אני מגיש תביעת גירושין. בחלוקה היא תקבל פרורים.
שתיקה. ואז קולה של סווטה, נטול כל חום:
— ואתה בטוח שעורכת הדין שלה לא תחפור?
— סווט, מי את בשבילה? החברה הכי טובה. אף אחד לא יחשוב לחפש נכסים אצלך. העסק יהיה רק שלנו. העיקר, תתנהגי כרגיל.
האוויר נעשה דליל, כאילו מישהו שאב אותו מהחדר. קטיה השעינה את מצחה על הקיר הקר במסדרון. זו לא הייתה בגידה. לא תשוקה שהתלקחה וכבתה. זו הייתה תוכנית עסקית קרה ומדויקת. הדמעות שעמדו לפרוץ קפאו אי שם בפנים, והפכו לקרח חד. הקורבן שהייתה עד לפני רגע מת, בלי שהספיק אפילו לצרוח. במקומו נולד אסטרטג.
היא חזרה למיטה בשקט שבו יצאה. נשכבה, והרוגע הקפוא שדחק את ההלם אִפשר לה להירדם.
בבוקר נכנסה למטבח, שם אנדריי ערבב במבוכה סוכר בכוס התה. היא חייכה אליו את החיוך הכי רגיל ומנומנם.
— בוקר טוב. תודה לכם… על אתמול. זה באמת מקסים שאתם דואגים כל כך ליום ההולדת שלי.
הוא נרגע כל כך עד שכתפיו צנחו.
— כן, אנחנו… תמיד שמחים להתאמץ בשבילך, קטיה.
ההצגה נמשכה גם במשרד. בתירוץ של הטמעת אסטרטגיות חדשות שלמדה, היא הסתגרה בחדרה. הפעולה הראשונה הייתה שיחת טלפון. לא לעורך הדין המשפחתי שלהם, אלא למארק זכארוביץ' גרומוב, ששמו צף במנוע החיפוש תחת "גירושין תאגידיים, הסתרת נכסים". זה היה כריש, והיא הייתה זקוקה לכריש.
אחר כך חיברה דיסק קשיח חיצוני לשרת החברה. נקישות עכבר שקטות בחדר הריק הפכו לפסקול נקמתה. תיקייה אחרי תיקייה, כל הדוחות הכספיים, כל התכתובות של אנדריי בחצי השנה האחרונה – הכול הועתק למקום בטוח. בתיקייה מוסתרת היא מצאה את שחיפשה: טיוטת הסכם להעברת המניות. שם הקובץ היה חוזה_עם_תיקונים.docx. ציני ופשוט.
בערב, בארוחת הערב, שוחחה בהתלהבות עם בעלה על "יום ההולדת" שלה.
— אולי נזמין את משפחת איגנטוב? וצריך לעשות רשימת מוזמנים שלא נשכח אף אחד, – צייצה והושיטה לו את הטלפון עם פתקים פתוחים. אנדריי הנהן, חייך והוסיף משהו. הם שיחקו את תפקידיהם בשקידה כזו, בלי לשים לב שהבמאי בהצגה כבר התחלף.
הוא נכנס לחדר הישיבות, מהדק את העניבה, וקפא על הסף. מאחורי שולחן הישיבות הארוך והמצוחצח ישבה קטיה, ולידה גבר לא מוכר בחליפה מחויטת, עם פנים של מתאגרף.
— ישיבה דחופה? – שאל אנדריי בעליזות מלאכותית, מתיישב ממול.
קטיה הגישה לו תיקייה דקה בשתיקה.
— אנדריי, רציתי לדון בחלוקה מחדש של הנכסים. במיוחד באותם ארבעים אחוז שהתכוונת להעביר על שמה של סווטלנה כדי להסתיר הכנסות לקראת הגירושין.
החיוך נמחק מפניו. הוא הביט בה בתמיהה שהתחלפה במהירות בחרדה. היא הניחה על השולחן תדפיסים של התכתבויותיו, אחר כך הניחה את הטלפון שלה לצדם והקישה על המסך. קולה השקט אך המוכר של סווטה דיבר: "— ואתה בטוח שעורכת הדין שלה לא תגלה?". פניו של אנדריי איבדו את צבעם, הפכו למסכה אפורה. הוא פער את פיו, אבל לא הצליח להוציא הגה. הוא נתפס.
— יש לך שתי אפשרויות, – אמר עורך הדין בקול שטוח וחסר צבע. – או שאנחנו מעבירים את המסמכים האלה למשטרה בסעיף הונאה, ואתה יושב בכלא. או שאתה חותם על ההסכם.
— שלפיו, – הכניסה קטיה, ולראשונה בכל השיחה נעצו עיניה בעיניו, – שבעים וחמישה אחוזים מהחברה והבית עוברים אליי. ואתה עוזב עם מניה מזערית. מספיק כדי להתחיל מאפס. בלי שערורייה.
ידו של אנדריי רעדה כשחתם על המסמכים, מבלי להרים את עיניו. הוא יצא מחדר הישיבות שפוף, כאילו הזדקן בעשר שנים. בתוך שעה איבד הכול: עסק, בית, פנים.
כעבור שעתיים ישבה קטיה בבית הקפה האהוב עליה ועל סווטה, ליד שולחן מול החלון. החברה הגיעה בריצה, מתנשפת, עם חיוך אשם על הפנים.
קטיה לא אמרה שלום. היא הניחה בשתיקה את הטלפון על השולחן והפעילה את ההקלטה. הלחישה הצינית של בעלה ונימתה העניינית של סווטה מילאו את החלל ביניהן. סווטה החווירה, עיניה התמלאו דמעות.
— קטיה, זה לא מה שאת חושבת… הוא הכריח אותי…
קטיה קמה, מביטה בחברה לשעבר בקור רוח ובניתוק, כמו בזרה מוחלטת.
— אין בי רגשות. אפילו לא שנאה. פשוט תיעלמי מחיי.
היא הלכה בלי להביט לאחור, מותירה את סווטלנה בוכה מעל כוס הקפה המתקרר.
הפעולה הראשונה שלה הייתה להחליף את השלט במשרד. אחר כך פיטרה שניים מ"אנשיו של הבעל" וגייסה צוות חדש. העבודה בלעה אותה כולה, אבל זו לא הייתה בריחה אלא בנייה. לבנה אחר לבנה היא הקימה חיים חדשים על חורבות הישנים, מוכיחה לעצמה שהיא אינה זקוקה עוד לאיש כדי לעמוד איתן.
שנה לאחר מכן, ביום הולדתה, עמדה קטיה על המרפסת של בית הכפרי. מסביב לשולחן ישבו קומץ אנשים – הפנים החדשות בחייה – צחוקם נשא בעדינות באוויר הערב. לא היה פאתוס, לא ציפיות זרות. היא הקשיבה להם, חייכה, ולראשונה מזה זמן רב לא חשה צורך להיות מישהי אחרת. הקשיחות שסייעה לה לשרוד נסוגה פנימה, הפכה משריון לעמוד שדרה מפלדה.
הטלפון בכיס רטט בשקט. על המסך הופיעה הודעה ממספר לא מוכר. מילה אחת: "סליחה".
היא הביטה בה שנייה אחת, בלי כעס ובלי רחמים – רק תמיהה קלה, כמו הד לפסנתר שנדם מזמן. ואז, בלי לחשוב פעמיים, החליקה את ההתראה ומחקה את הצ'אט.
חיוך קל עלה על שפתיה. היא חזרה לשולחן, אל חבריה, אל ההווה שלה.
