"שחרר את החדר לדשה", הכריזה חמותי, כשהיא מתהלכת בביתי הכפרי כאילו הוא שלה. טעות שלה, שחשבה שאשתוק.
— פנה את חדר השינה בקומה השנייה. רצוי עכשיו, — אמרה חמותי בנחרצות, והשליכה על האי המטבח שלי — המיוצר לפי הזמנה מעץ אלון מלא — שלוש שקיות משובצות עצומות. — ובכלל, אספי את הדברים האישיים שלך לקופסאות ותעבירי אותם למחסן. מחר מגיעים אורחים, אין צורך שהדברים שלך יפריעו ללקוחות.
לגמתי לאט את הקפה מהכוס האהובה עליי, חשתי כיצד שלווה קרה ובהירה מתפשטת בתוכי. הסתכלתי על זינאידה פבלובנה, אחר כך על גיסתי דשה שעמדה מאחוריה, ולבסוף העברתי את מבטי לבעלי ואדים. ואדים העמיד פנים בקנאות שהוא חוקר את התפרים של הפרקט.
— אורחים? — שאלתי בנימוס. — לאן? מי?
— אוי, אניה, אל תעמידי פנים שאת לא מבינה, — גלגלה דשה את עיניה. היא סידרה את שערה שאסוף בקוקייה רשלנית שעלתה לה בסלון שלושת אלפים גריבנה. — אמרתי בסתיו, אני משיקה ריטריט אישי שלי — "נשימת היקום. התעוררות השפע". חמש עשרה בנות מקייב, תעריף VIP! מחר בעשר בוקר יש להן העברה מהתחנה.
— ומה זה קשור לבית שלי? — הנחתי בזהירות את הכוס על הצלוחית.
חמותי טפחה ביד. — שלום, הגעתם! איזה "שלך"? אתם עם ואדיק נשואים שלוש שנים! זה הקן המשפחתי שלכם! דשה צריכה עכשיו לעמוד על הרגליים, היא פותחת עסק. את, כאשת אחיו, צריכה רק לשמוח ולעזור. אנחנו עם דשה כבר החלטנו: ריטריטים יתקיימו כל סוף שבוע.
חמותי המשיכה: — אתם עם ואדיק תגורו בינתיים במטבח הקיץ, שם חם, נשים מחמם. ובבית הגדול הבנות יעשו מדיטציה.
הסתכלתי על מצעד החוצפה הנינוחה הזה ונהניתי מהרגע. לכאן הכל הוביל.
ביתי הכפרי — מאתיים מטר עם חלונות פנורמיים ונוף לחורשת האורנים — היה גאוותי. קניתי את המגרש חמש שנים לפני שהכרתי את ואדים. שלטתי בבנייה בעצמי, ריבתי בעצמי עם הקבלנים, השקעתי כל קופיקה מהבונוסים שלי כמנהלת כספים. ואדים, צלם עצמאי עם הכנסה לא יציבה ורוח עדינה, הגיע לגור כאן כשהכל כבר היה מוכן. בשלוש שנות הנישואין, תרומתו הגדולה לבית הייתה רכישת ערסל שאהב לשכב בו בזמן שאני גיזמתי את הדשא.
ועכשיו משפחתו השאפתנית החליטה שביתי הוא נכס חינמי מצוין לניסויי ה"אינפו-צועניות" של דשה.
— ואדים, — העברתי את מבטי לבעלי. — אין לך מה לומר לאמא ולאחות שלך?
ואדים היסס, שפשף את צווארו ואמר את הביטוי הקבוע שנהגתי לשמוע בכל פעם שמשפחתו חצתה גבולות:
— אניצ'קה, נו תהיי חכמה יותר. מה זה עולה לך? רק כמה ימים בשבוע. דשה באמת צריכה להתחיל מאיפשהו. היא, אגב, לקחה הלוואה לארגון. כסף עצום! אי אפשר ככה עם משפחה…
— שלוש מאות אלף גריבנה, — הרימה גיסתי את סנטרה בגאווה. — בערבות דירת אמא, אגב! שכרתי קייטרינג פרמיום, הזמנתי קערות שירה מנפאל, שילמתי פרסום אצל בלוגרים! הבנות שילמו שלושים אלף לסוף שבוע. אז בואי, אניה, בלי ויכוחים. אני עוד צריכה לסדר כאן קטורת ולהזיז את הרהיטים לפי זונות נכונות.
היא עשתה צעד לכיוון המדרגות שהובילו לקומה השנייה.
— עצרי, — קולי נשמע שקט, אבל כזה שדשה קפאה במקומה, רגלה תלויה מעל המדרגה.
— ראשית. רכוש שהיה שייך לאחד מבני הזוג לפני הנישואין הוא קניינו. הבית הזה, המגרש הזה, ואפילו הערסל בחוץ — שלי. מאה אחוז. לואדים אין כאן שום חלק ומעולם לא היה.
— ומה! — שאגה חמותי, מסמיקה מזעם. — אתם נשואים בכנסייה! לפני אלוהים הכל משותף!
— לפני אלוהים אולי משותף, אבל לפני רשם הנכסים — שלי, — קטעתי אותה. — שנית. דשה, לקחת שלוש מאות אלף בערבות דירת זינאידה פבלובנה?
— כן! ומחר אתחיל לכסות את זה! — מחתה גיסתי.
— לא תתחילי, — חייכתי אליה את החיוך החם ביותר מהארסנל שלי. — כי מחר אף אחד לא יגיע לכאן. יותר נכון, יגיעו, אבל לא יעברו את השער. ואדים החוויר.
— אניה, מה את מתכננת? אל תביכי אותנו בפני אנשים! דשה צריכה להחזיר להם כסף!
— היא תחזיר, — הנהנתי. — בכפל, אם יגישו תביעה על אי-מתן שירות. העיקר — אני, כבעלת הנכס הבלעדית, לא נתתי לך אף הסכמה בעל-פה או בכתב לשימוש בביתי למטרות מסחריות.
— לא אכפת לי מהסכמות שלך! — צעקה דשה, מאבדת את מעטה הרוחניות שלה. — כבר שילמתי על הכל! מחר יביאו שולחנות עיסוי וטבחים! אני אוציא אותך מכאן בכוח אם תפריעי! ואדיק, תגיד משהו לאשתך!
ואז ואדים עשה את הטעות הקטלנית שלו. הוא ניגש אליי ולחש:
— אנה, תפסיקי עם הסצנות. מחר יהיו כאן אורחים. אספי את הדברים שלך ולכי למחסן, אל תוציאי אותי מהכלים. אני כאן אדון לא פחות ממך.
— ואדים, — הסתכלתי לו בעיניים, והוא נסוג לפתע, כנראה קרא במבטי משהו לא טוב בכלל.
— מחר אני מגישה בקשת גירושין.
— מה… גירושין? — ייבבה חמותי, מאבדת מיד את כל תנופתה. — אניצ'קה, נו למה לחתוך ככה…
— לא בגלל הריטריט, זינאידה פבלובנה. אלא כי נמאס לי להיות מזון חינמי ומלון נוח למשפחה שלכם, — אמרתי בחריטת כל מילה. — ועכשיו יש לכם בדיוק שלושים דקות לאסוף את התיקים שלכם, לקחת את הבן שלכם ולפנות את הקניין הפרטי שלי.
— ואם לא נלך? — צרצרה דשה, עיניה פקוחות לרווחה. — מה תעשי לנו? תקראי למשטרה?
הוצאתי בשקט את הטלפון, פתחתי את אפליקציית חברת האבטחה שאיתה היה לי חוזה, ולחצתי על הכפתור האדום לקריאת כוח תגובה מהיר.
— הם יהיו כאן בשמונה דקות. הצוות מתבסס ביישוב הסמוך. הבחורים שם רציניים, לא מבינים בדיחות על "קן משפחתי". ירשמו פריצה וכניסה בלתי חוקית.
פניה של דשה הפכו לצבע האבוקדו הלא בשל שתכננה להאכיל בו את לקוחות ה-VIP שלה. כנראה שהחשבון הפשוט התחיל לחלחל: אין בית, אין ריטריט, חמש עשרה נשים זועמות יגיעו מחר לשער נעול, והבנק יתחיל לגבות ריבית על הכסף שאחריו עומדת דירתה היחידה של אמה.
— ואדיק… — חמותי לחצה את ידיה הרועדות אל חזה, מביטה בבנה. — ואדיק, עשה משהו! אנחנו נישאר ברחוב עם ההלוואה הזו!
אבל ואדיק לא עשה דבר. הוא עמד כפוף, מביט בנעלי ספורט הממותגות שלו, שנרכשו מכרטיס האשראי שלי.
תוך שבע דקות, עם חריקת בלמים, הגיע ג'יפ שחור לשער. שני בחורים חסונים במדים נכנסו בביטחון לשטח. הזמן הזה הספיק לדשה ולזינאידה פבלובנה כדי — בקללות, בדמעות ובפאניקה — לזרוק את שקיותיהן חזרה לתא המטען של מכונית דשה. ואדים גרר בשתיקה את המזוודה שלו, שאני בקפידה עזרתי לו לארוז.
— תצטערי על זה! הרסת את המשפחה שלנו! ייחזור לך בומרנג! — צעקה חמותי, עומדת מאחורי השער.
— אני מאחלת לכם התעוררות עמוקה של שפע, — עניתי לה בכנות ולחצתי על כפתור השלט.
השער הברזל נסגר בחלקות, מנתק אותם מחיי לנצח.
למחרת בבוקר הכנתי קפה טרי ויצאתי למרפסת. ליד השער לא היה אף אחד — כנראה שדשה הבינה בלילה את ממדי המצב ופרסמה הודעה ללקוחות ה-VIP שלה בזמן. אבל ליד הכניסה רחש ואדים מרגל לרגל. הוא הביט בהיסוס ישירות אל עדשת מצלמת האינטרקום.
— אניה… — נשמע מהרמקול. — שכחתי שם מטען. ובכלל… אמא ודשה אתמול באמת הגזימו, ברור. כך גם אמרתי להן, רבתי איתן! תכניסי אותי? בוא נדבר ברצינות.
לחצתי בשקט על הטלפון, אבל לא על כפתור פתיחת השער — אלא על כפתור הזמנת שליח. שעה אחר כך, בחור קודר משירות המשלוחים העמיס על מכוניתו קופסה עם שארית זבל ואדים, ועל ראשה הנחתי בעדינות את הערסל האהוב עליו.
כתובת המשלוח: דירת זינאידה פבלובנה. התשלום — עם קבלת החבילה.
