HE
אמיר חנה מחוץ לבית הישן בשכונת הדר בחיפה, מגפי העור האיטלקיות שלו נרטבו בשלולית. הגשם של דצמבר טפטף מהמרזב
אני זוכר את הלילה שהגיע אליי, לקו הטלפון הישן במשרד החקירות ברחוב אלנבי. השעה הייתה עשר וארבעים ושתיים.
# אותה נערה עם המזוודה האדומה קוראים לי איתי, אני סטודנט למשפטים ועושה תורנויות בגינות כדי לסגור את החודש.
ביום הראשון שלי בתיכון "רקפות" שבחיפה הגעתי לבד. אוטובוס 37 עצר בצומת שלמרגלות הכרמל, ומשם
אני אחות במחלקת יולדות בבית חולים וולפסון, כבר שבע עשרה שנה. ראיתי הכול: לידות שקטות, לידות סוערות, אבות
אני עובד כשומר בלובי של מגדל אלרוב בשדרות רוטשילד בתל אביב כבר שבע שנים. בגלל הגובה שלי והפנים החתומות
אני יונתן, בן עשרים ושבע, סטודנט להנדסת חשמל ועובד בחופשות כגנן. באותו יום שלישי קיבלתי טלפון מטל, לקוח
כל המדינה הפסיקה לחפש את יעל בר־דוד. חוץ מאייל אחד. שלושה ימים סרקו מסוקים של חיל האוויר את הרי אילת
כותרת: המלצר שהציל בטעות את ראש המאפיה — והחוב שנעלם למחרת בבוקר אני עובד בחברת קייטרינג יוקרתית בתל
ליא העבירה את הסמרטוט הרך על דלפק הנחושת של בר ״הודו״, מביטה בהשתקפותה המעורפלת באור הענברי.