המיליארדרית שנעלמה בהרי אילת: העולם הפסיק לחפש, והיחיד שמצא אותה היה איש יחידת החילוץ שפרש

כל המדינה הפסיקה לחפש את יעל בר־דוד. חוץ מאייל אחד.

שלושה ימים סרקו מסוקים של חיל האוויר את הרי אילת, רחפנים טסו מעל נחל שלמה ומצפה רמון, צוותי חילוץ מיחידת עילם סימנו משבצות על המפה עד שהקשריות התמלאו ברעש לבן. יעל הייתה בת ארבעים ושתיים, המייסדת של "בר־דוד אגרו־טק", חברה שפיתחה מערכת להתפלת מים להשקיה חקלאית בנגב. כל קיבוץ שני עבד איתה, ובדירקטוריון שלה ישבו אנשים ששוויים הוערך במאות מיליוני שקלים. היא טסה במסוק קל לאילת כדי לחתום על הסכם מיזוג עם קרן השקעות מדובאי — עסקה שאמורה הייתה לשלש את שווי החברה.

הסופה הגיעה משום מקום. מכ"ם לא התריע, הפסגות נבלעו תוך דקות, ובבוקר השלישי התחילו להחליף את המילה "חילוץ" ב"איתור נעדרת".

אבל אייל בן־שבט לא החליף מילים. הוא התקשר למפקד הישן שלו, יוחאי, ואמר, "אתם מחפשים בנקודה הלא נכונה."

"אני לא יכול להעביר לשם צוות על סמך תחושת בטן," ענה יוחאי. "מחר מפסיקים."

אייל ניתק. הוא היה בן ארבעים ושבע, גרוש, גר לבד בקרוואן ישן ליד חניון הלילה של נחל ברק. לפני עשרים שנה היה לוחם בסיירת מטכ"ל, אחר כך עבר ליחידת החילוץ של הר חברון. לפני שמונה שנים, אשתו מיכל נהרגה בתאונת דרכים בכביש הערבה. אייל מצא מאז עשרות מטיילים אבודים, חילץ פצועים בוואדי קניון וחילץ משפחות שנתקעו בשיטפונות. אבל את האשה שלו הוא לא הצליח להציל. אז הוא נשאר במדבר, עם ג'ריקן מים, פנקס קרוע וזיכרון שלא נתן לו מנוח.

בלילה שלפני ההודעה הרשמית על הפסקת החיפושים, הוא יצא לבד. לקח פנס ראש, חבל, ערכת חוסם עורקים, מנת קרב ושמיכת חירום. צעד מזרחה, לתוך שטח שסומן במפה הצבאית כ"נקי" — צוקי גיר, אפיק יבש, קוצים. הוא ראה דברים שהצוותים לא ראו: שלד של שיטה שהועף לכיוון ההפוך מהרוח, סימני גרר עדינים על החצץ, וקצת אחרי חצות — רסיס אלומיניום תקוע בתוך גזע דקל. המסוק התפרק באמצע, הבין. הזנב נפל רחוק מהגוף.

לקראת אור ראשון שמע את זה. לא אנקה ולא קריאה — מין רחש חלש, כמו חפץ שמישהו מנסה להזיז מתוך תא חשוך. הוא הגיע לנקיק צר מאחורי קיר סלע, ושם מצא אותה: אישה צנומה, עטופה בשאריות חולצה קרועה, רגל ימין שבורה, שפתיים סדוקות. פנס הראש שלו תפס את פרצופה לשבריר שנייה, והיא הסיטה את המבט.

"אתם… יחידת החילוץ?" שאלה בקול סדוק. "אני לא צריכה פינוי. תצלמו לי את החוזה מכאן."

הוא כמעט צחק. "תראי לי איפה החוזה."

היא הצביעה על הראש שלה. "פה."

אייל הניח שהיא בהלם או איבדה דם, אבל כעבור דקה, כשהוא פוצח אגוז פקאן מהכיס ומגיש לה, היא אמרה: "שמונה מאות ושבעים וארבעה מיליון שקל. ברגע שמשיגים את החתימה שלי, יש שלושה בדירקטוריון שיכולים להשתלט על החברה."

הוא לא הבין על מה היא מדברת. הוא קיבע לה את הרגל עם מקלות וחוסם עורקים מאולתר, השקה אותה לגימות קטנות מג'ריקן, ואז הרים אותה על הגב. הירידה לקרוואן ארכה ארבע שעות. היא איבדה הכרה כמה פעמים, ובפעם אחת מלמלה: "הפיצוץ היה מתחת לרצפה… אי אפשר היה לעצור."

כשהגיעו לקרוואן, אייל הניח אותה על המיטה המתקפלת, הדליק פרימוס ושם מים לקפה. לקח לה עוד חצי שעה לחזור להכרה מלאה.

"אני צריכה טלפון," אמרה. "לוויני."

"אין קליטה פה. מחר אעלה לרכס."

"עם הרגל הזו? תזמין מסוק."

"אין לי למי להתקשר. היחידה סוגרת את התיק."

היא השתתקה. ואז הגיע רעש של מנוע.

ארבע ג'יפים לבנים הופיעו בקצה שביל העפר. על הדלתות היה כתוב "צוות חיפוי — יחידת חילוץ". אייל ראה שהצמיגים נקיים מאבק מדבר, שהמגפיים בלי שריטה, ושהבחור שיצא ראשון החזיק מכשיר קשר צבאי אבל לא לבש דרגות. "אנחנו מצוות עצמאי," אמר. "מחפשים את הגברת בר־דוד."

הוא הציץ מעבר לכתפו של אייל אל תוך הקרוואן. ידו זזה לאט לכיוון נרתק האקדח.

אייל לא חיכה. הוא טרק את הדלת, תפס את הרובה מהארון, נעל את התריס, ותפס את יעל.

"בואי."

"מה—"

מתחת לשטיחון ליד הכיור הייתה דלת עץ קטנה. תחנת ניטור ישנה של רשות הטבע והגנים, סגורה כבר עשור. אייל פתח אותה, הוריד אותה פנימה, ירד אחריה, והתחיל לזחול איתה בצינור בטון צר שיצא מאחורי הגבעה. כשהם הגיחו לאוויר, נשמע פיצוץ. הקרוואן עלה באש.

יעל הביטה בלהבות. "הדירקטוריון," אמרה. "ההצבעה ביום ראשון."

"תזוזי. קדימה."

הם צעדו שעה וחצי במעלה אפיק נחל שקמים והגיעו למגדל תצפית נטוש מברזל חלוד. יעל נשענה על הקיר, בקושי נושמת.

"אני יודעת מי עשה את זה. ירון, סמנכ"ל הכספים, אביטל, היועצת המשפטית. שלושה חודשים הם ניסו לשכנע אותי שאני חייבת לדלל מניות. 'תני לאחרים לנהל.' 'סמכי על הצוות.'"

היא עצרה. "אני סומכת על חמשה אנשים בעולם, אייל. ושלושה מהם ניסו להרוג אותי."

הוא הוציא מכיסו חפץ קטן שמצא ליד הנקיק: לוח בקרה חרוך, שעל גביו חרוט מספר יצרן. "חשבתי שזה ממערכת הניווט. אבל קדימה, ליד החיבור, המתח היה חריג. מישהו חיבל במנוע."

היא לקחה את הלוח ביד רועדת והפכה אותו. "אני מכירה את הספק הזה. קנינו ממנו חיישנים. ירון חתם על ההזמנה."

"האנשים בקרוואן לא באו לחפש," אמר אייל. "הם באו לאשר."

יעל הרימה אליו מבט. "למה אתה עושה את זה? אני לא האישה שלך."

שתיקה. הוא לקח נשימה.

"מיכל ואני טיילנו פה. עשרים שנה. היא אמרה שהחילוץ שלי… אצלי בדם. שאני לא יכול לראות בן אדם בצרה ולעבור הלאה." הוא גירד את הזקן. "כשהיא מתה, שכחתי את המשפט הזה. חשבתי שאם הייתי נוסע באותו כביש, היא הייתה בחיים. הפסקתי להאמין שמגיע לי להיות… מה שהייתי."

יעל בהתה בו. "היא לא הייתה רוצה שתהפוך את המוות שלה לגזר דין בשבילך."

המילים האלה פגעו בו. לא כמו סכין — כמו דלת שנפתחת.

לקראת ארבע לפנות בוקר טיפס אייל לגג המגדל. האיתות ששלח ביישומון המוצפן הישן של היחידה נקלט אצל יוחאי דקה וחצי אחר כך. "רכס צפוני, נקודת תצפית שלוש, מצב חירום," כתב. יוחאי לא שאל שאלות.

השחר תפס אותם על הרכס. הרכבים הלבנים הופיעו שוב, הפעם עם שישה אנשים. אבל מאחוריהם, מכיוון נחל ברק, צבטו שני מסוקי יסעור. מהם ירדו לוחמי יחידת שלדג, שהקיפו את ארבעת הג'יפים. מפקד היחידה, שקיבל מיוחאי את הקואורדינטות, הרים מגפון: "אנחנו משדרים למרכז הפיקוד. כל תנועה שלכם מתועדת."

הירי לא נפתח. האנשים מיהרו להרים ידיים.

בשעות הבאות פונתה יעל לבית החולים יוספטל באילת. לוח הבקרה החרוך הספיק לקשור את אביטל, היועצת המשפטית, לספק מנועים שעל חשבונו נמצאת העברת תשלום בסך מאה ושבעים אלף שקל יומיים לפני הטיסה. ירון, סמנכ"ל הכספים, ניסה למחוק מיילים, אבל רשות המיסים כבר עיקלה את השרתים. שלושת החשודים נעצרו באותו ערב, לפני שהספיקו לעלות על טיסה לקפריסין.

אבל אייל נעלם. כשהגיעו העיתונאים לקרוואן השרוף, מצאו רק דף קרוע, כתוב בטוש: "צריך זמן. אל תחפשי אותי כמו שחיפשו אותך."

במשך חודשיים סירב לענות לטלפון. יוחאי סיפר ליעל שהוא נוסע בין חניוני לילה בדרום, בודק ציוד, מתקן מגדלים. העיתונאים כינו אותו "המלאך מהמדבר" והמשיכו לרדוף אחריו. הוא התחבא.

אבל ליעל בר־דוד לא אמרו "אי אפשר" כבר עשרים שנה. היא שכרה חוקר פרטי ממודיעין שהתמחה באיתור נעדרים. כעבור שלושה שבועות הגיע הצילום: אייל יושב על סולם ליד מגדל תצפית ישן מעל מכתש רמון, מברג ביד, פותח ארגז כלים.

היא נסעה לשם לבד, עם ג'יפ שכור, בלי פמליה. הוא ראה אותה מגיעה מכיוון מצפה רמון, עצר את העבודה, ירד מהסולם.

"כל מדינת ישראל מחפשת אותך," אמרה.

"שלושה ימים חיפשו אותך. מסוקים, רחפנים, מאתיים איש. מצאתי אותך כי הסתכלתי על שיטה שבורה."

"נכון. ואותך?"

"מה איתי."

היא הוציאה מתיק מסמך. "תראה."

בתוך התיקייה הייתה תעודת התאגדות. "עמותת מיכל — חילוץ והצלה במדבר." מתחת לשם הופיע סעיף התקציב: מיליון וארבע מאות אלף שקל, ממומנים במלואם על ידי "בר־דוד אגרו־טק".

"אני לא כרזה לתמונות שלך," אמר אייל.

"הכסף לא הולך ליח"צ. הולך לציוד. ג'ריקנים, חוסמי עורקים, מירס, מכשירי קשר. אתה תבנה את הצוות."

הוא החזיק את התעודה ביד. שתק.

"אני לא יודעת להגיד תודה," אמרה. "אני יודעת לבנות דברים. תן לי לבנות את זה."

הוא לקח כיסא מתקפל, פתח אותו, הציע לה לשבת. היא התיישבה. הקומקום החשמלי רתח. הקפה היה שחור וסמיך. הם דיברו על כלום: על סופות כוכבים באוגוסט, על העובדה שקיבוצניקים מהערבה מגדלים תותים, על הרגע שבו הפסיקה להאמין שכוח פירושו לשלוט בכל משתנה.

השותפות התחילה ככה, בשקט. יעל לא שבה לנהל את החברה באותו אופן — היא מינתה מנכ"ל חיצוני, שמרה עליה כדירקטורית, והפסיקה לשלוט באמצעות פחד. היא גילתה שעובדים שהיו מתחת להנהלה הבכירה ידעו על ליקויים שהדירקטוריון הסתיר, ושנאמנות לא קונים במניות.

העמותה הכשירה צוותים מקומיים. בשנה הראשונה חילצו תשעה עשר מטיילים — בלי מסוקים, בלי כותרות, רק הכרה עמוקה של השטח. אייל לימד אותם לקרוא ואדיות כמו מילים במשפט.

יעל הגיעה למכתש כל שבועיים. בהתחלה הביאה תוכניות עבודה. אחר כך הביאה קפה. אחר כך פשוט באה.

ערב אחד, אחרי חנוכת המרכז האזורי לחילוץ במצפה רמון, ישבו על ספסל מול ההאנגר החדש. על הקיר הייתה תלויה תמונה של מיכל, מחייכת, מטיילת.

"אני לא מקנאה בה," אמרה יעל.

"גם היא לא הייתה מקנאה בך."

"אתה חושב?"

"היא הייתה אומרת שהכסף שלך יכול לקנות הרבה ג'ריקנים."

יעל חייכה. "הייתי בטוחה שההון שלי מגן עליי. בפועל, הוא הפך אותי למטרה."

"זה כמו מפת מדבר. אפשר להיאחז בה ולא לראות את השטח, ואפשר להבין מתי היא טועה."

"אמון זה לא כלי," אמרה. "אמון זה לתת למישהו אחר להחזיק במשהו שעלול להישבר — ולגלות שהוא שמר עליו."

שניהם הביטו באור הכתום של השקיעה מעל מכתש רמון. אייל חשב על מיכל, על הרגע שבו איבד אותה, על הדרך שבה בנה קרוואן הרחק מכולם כדי לא להרגיש. יעל חשבה על הלילה שבו מסוק ההנהלה שלה התפרק באוויר, ועל האיש הזר שנשא אותה על הגב בלי לדעת מי היא.

הוא הציל אותה כשכולם הפסיקו לחפש. אבל היא הבינה שההצלה האמיתית הייתה אחרת: היא החזירה לו סיבה לחזור לעולם. הוא לימד אותה שלבטוח במישהו זה לא איבוד שליטה — זה לבחור לאילו ידיים למסור את עצמך.

ואז הוא קם, נכנס להאנגר, והוציא מגירה קטנה: שעון יד, ישן, דגם ברייטלינג אזרחי. "מצאתי את זה ליד הנקיק, לידך. חשבתי שאולי… תרצי להחזיר לבעלים."

היא לקחה אותו והפכה. מאחור הייתה חריטה קטנה: "ליעל, שתמשיכי להמריא. אבא."

היא לא אמרה כלום. הוא גם לא. הרוח עברה בין הצוקים, ולרגע נדמה היה שהמדבר עוצר לנשום.