HE
שלושים דקות אחרי שילדתי, ציפיתי שבעלי יבכה, ינשק את התינוקת שלנו, ויקרא לנו "המשפחה שלו"
ברחוב ויצמן ברעננה, בקומה השלישית של בניין בלוקים משנות השמונים, גילי כנרת ישבה מול הצלחת שלה וראתה את
רועי בן־עמי לא ידע את שמה, ולזה היה אמור להיות הסימן הראשון שמשהו בחייו נשבר. שלושה חודשים אחרי שליאת
מירב ידעה לספור. היא ספרה את הלילות שבהם אורי "נשאר באילת לעבוד", את החיובים בכרטיס האשראי
בשעה שש בבוקר, כשהעיר עוד ישנה והשמיים מעל הכרמל מקבלים גוון ורוד-כתום, נעמי כהן עומדת במטבח הקטן שלה
אני יובל, בן חמישים ושתיים, אורטופד במרפאה פרטית בירושלים. אחות שהעבירה אליי מטופל אמרה פעם — "
אני מפעילה את מכשיר האולטרסאונד כבר תשע שנים במרפאה פרטית ברחוב אבן גבירול, תל אביב. שמי לא חשוב לסיפור
לקחתי הביתה כלבה בת אחת־עשרה בשם קפה. לא תכננתי לקחת אף אחד. הגעתי למקלט "בית לחיות"
ברונו היה אמור לחזור ביום שני למכלאה. כבר סידרתי הכול מול העמותה שמטפלת בכלבים משוטטים, ואפילו עכשיו
קוראים לי אבי כהן, אני בן חמישים ושתיים, ואני הבן שאבא שלי בטח מתלונן עליו הכי הרבה. שנתיים אני לא מתקשר.