אבי לוין התעורר בשש וחצי בבוקר, כמו תמיד, בלי שעון מעורר. הווילון בחדר השינה ברחוב ביל"ו בפתח תקווה היה פתוח למחצה, והמיטה לידו הייתה כבר קרה. נעמי לא ישנה שם מזמן, בעצם — רק עוד לא טרח להודות בזה בקול.
שלושה שבועות כבר הוא שם לב. היא ענתה לטלפון וירדה למרפסת. "פגישת עבודה בתל אביב", אמרה, "חוזרת מאוחר". פעם שלישית השבוע שהיא "נשארת אצל אחותה". הוא לא שאל. לא מתוך אדישות — מתוך זה שהוא כבר ידע, והיה צריך רק שהיא תגיד את זה בעצמה, או שמישהו אחר יגיד את זה במקומה.
היא יצאה מהבית הבוקר הזה בשש, לפני הזריחה, עם מזוודה קטנה ותירוץ על "כנס במלון דן באילת". הוא שמע את הדלת נסגרת ונשאר שוכב, מביט בתקרה, עד שהטלפון רטט על השידה.
הודעה בוואטסאפ. מספר לא שמור.
בתמונה: נעמי, במעיל האפור שהוא קנה לה ליום הולדתה, יושבת במושב ליד החלון של מטוס. לצידה גבר צעיר, שרירי, מחזיק את ידה. חיוך של מישהי שכבר החליטה שהחיים הקודמים שלה נמחקו.
מתחת לתמונה: "ביי, אבי. כבר שנים שאני נושמת בשבילך בחינם. עכשיו אני חיה. ואתה — תישאר עם כלום."
הוא לא ענה מיד. הביט בטלפון עשר שניות, חמש עשרה. ואז חייך. לא חיוך של כאב — חיוך של מי שחיכה בדיוק לרגע הזה.
כי נעמי לא ידעה דבר אחד.
רבע שעה לפני שהיא שלחה את ההודעה הזאת, אבי כבר היה בטלפון עם עורך הדין שלו, יוסי ברקוביץ', ברחוב אחד העם בתל אביב.
***
כדי להבין למה אבי חייך, צריך לחזור אחורה שנה וחצי.
אבי לוין, בן ארבעים ושלוש, היה הבעלים של מוסך "לוין ובניו" בקריית אריה, מוסך שהוא ירש מאביו ובנה במו ידיו לעסק עם שישה מכונאים ותור של לקוחות לשבועיים. נעמי, בת שלושים ושמונה, עבדה שם כמנהלת חשבונות — הוא העביר אליה את הניהול הכספי לפני שבע שנים, כשהתחתנו. היא ניהלה את הבנק, את התשלומים לספקים, את המשכורות. הוא תיקן מנועים; היא תיקנה, כביכול, את המספרים.
לפני שנה וחצי משהו השתנה. היא התחילה להתלבש אחרת לעבודה. להתאפר לפני שהיא "יוצאת לבנק". ואז הגיע אריק — בחור בן עשרים ושמונה, מתאמן בחדר הכושר "הולמס פלייס" ברמת גן, שהתחיל "לעזור" לה "בהנהלת חשבונות דיגיטלית". אבי ראה אותם פעם אחת בבית קפה ברחוב ביאליק, ראשים קרובים מדי מעל מחשב נייד. לא אמר כלום. במקום זה, התקשר לרואה החשבון שלו, דני אשכנזי, וביקש ממנו לבדוק את החשבונות של המוסך לאחור, שנה שלמה.
מה שדני מצא גרם לאבי לשבת רגע בשקט במשרד: שלוש העברות, בסכום כולל של מאה שבעים אלף שקל, מחשבון העסק לחשבון פרטי על שם "השקעות א.כ. בע"מ" — חברה שאריק עצמו הקים חודש לפני ההעברה הראשונה. נעמי חתמה על כל ההעברות בעצמה, עם ייפוי הכוח שהייתה לה על החשבון.
אבי לא התפוצץ. הוא לא צעק, לא עימת אותה. הוא פתח תיק אצל עורך דין — יוסי ברקוביץ', שהכיר מהישיבה לדיירי הרחוב — והתחיל לבנות תיק בשקט: תדפיסי בנק, הקלטת שיחה אחת שבה נעמי מודה בטלפון לאריק "שהכסף של אבי ממילא לא מחסיר לו כלום, הוא לא שם לב", ותצהיר של דני על אי-ההתאמות בספרים. הוא גם שינה בשקט את ההרשאות בבנק הפועלים, כך שכל העברה מעל חמשת אלפים שקל תדרוש את אישורו האישי — בלי שנעמי שמה לב, כי הוא עשה את זה דרך הסניף ולא דרך האפליקציה שהיא עקבה אחריה.
ביום שלישי בבוקר, השבוע שעבר, יוסי התקשר אליו ואמר שהתיק מוכן להגשה: תביעה פלילית בגין מעילה וגניבה ממקום עבודה, יחד עם בקשה להקפאת נכסים של "השקעות א.כ. בע"מ". צריך היה רק תזמון.
התזמון הגיע כשנעמי עצמה סיפקה אותו, בלי לדעת.
***
אבי ידע על הטיסה לאילת כבר יומיים קודם — לא מנעמי, אלא כי אריק, בטיפשותו, פרסם "סטורי" לא זהיר בפייסבוק שלושה שבועות קודם, תמונה מהבית מלון "הרודס" באילת עם תאריך הזמנה גלוי. אבי צילם מסך ושלח ליוסי. שם עלה הרעיון: לתת להם לטוס. ולחכות לרגע שבו נעמי תחשוב שהיא כבר מחוץ לטווח.
ברבע לשש בבוקר, כשנעמי עוד הייתה בדרך לנתב"ג, אבי התקשר ליוסי. לא בגלל ההודעה — היא עוד לא נשלחה. הוא התקשר כי יוסי הודיע לו שהשופט בבית משפט השלום בפתח תקווה אישר את הבקשה הדחופה להקפאת החשבון של "השקעות א.כ. בע"מ", ושצו העיקול על חשבון הבנק המשותף של אבי ונעמי ייכנס לתוקף באותו בוקר — כדי לחסום כל משיכה נוספת לפני שהתביעה עצמה תוגש רשמית.
כלומר: בדיוק ברגע שנעמי ישבה במטוס וכתבה "תישאר עם כלום", מאה שלושים ושניים אלף שקל שנותרו בחשבון "השקעות א.כ. בע"מ" כבר היו מוקפאים בצו בית משפט. וכרטיס האשראי של נעמי, שהיה מקושר לחשבון המשותף שאבי עדכן את הרשאותיו, נדחה בדיוק כשניסתה לשלם על שתי ארוחות בוקר במלון בשווי מאתיים שמונים שקל.
היא התקשרה אליו בשעה תשע ושבע דקות. הוא לא ענה לשיחה הראשונה. ענה לשנייה.
"אבי, יש בעיה עם הכרטיס."
"יש," הוא אמר, בלי להרים את הקול. "זה נקרא עיקול זמני. תשאלי את אריק, הוא מבין בחברות בע"מ."
שתיקה ארוכה בצד השני.
"אבי, זה… זה לא מה שאתה חושב."
"זה בדיוק מה שאני חושב, נעמי. מאה שבעים אלף שקל, שלוש העברות, חברה שאריק פתח חודש לפני שהתחלתם לקחת כסף שלי. יש לי את זה הכול חתום, מוקלט ובתיק אצל עורך דין. ההודעה ששלחת לי הבוקר — תוכלי להדפיס אותה, היא תהיה נספח יפה לכתב האישום."
היא התחילה לבכות בטלפון. הוא לא הרים את הקול, לא קילל, לא איים. רק אמר: "תחזרי לארץ. כי אם לא תתייצבי לחקירה במשטרת פתח תקווה עד יום חמישי, זה יהיה צו מעצר, לא רק עיקול."
***
יומיים אחר כך נעמי חזרה, לבד — אריק, כששמע את המילה "חקירה פלילית" ו"מעילה", נעלם מהר יותר ממה שלקח לו להופיע. הוא אפילו לא ענה לה בטלפון מהנמל התעופה.
הפגישה האחרונה ביניהם הייתה במשרדו של יוסי ברקוביץ', רחוב אחד העם, קומה שלישית. נעמי ישבה מול השולחן, בלי איפור, בלי המעיל האפור — הוא נשאר, לפי מה שסיפרה אחר כך לאחותה, "תלוי במלון באילת, אין לי כסף לשלם אפילו על מונית".
אבי לא בא לבד. הוא הביא תיק דק, חום, עם כל המסמכים — תדפיסי בנק, תמלול השיחה המוקלטת, תצהיר רואה החשבון. שם אותו על השולחן, לא פתח אותו אפילו. לא היה צריך.
"יש לך שתי אפשרויות," אמר יוסי במקומו. "או שנעמי חותמת היום על הסכם גירושין שבו היא מוותרת על כל זכות בנכסי המוסך ובדירה ברחוב ביל"ו, ומחזירה את מאה שבעים אלף השקל בתשלומים תוך שנתיים — או שאבי מגיש את התיק הפלילי מחר בבוקר, ואת זה את תעשי מול חוקר במשטרה, לא מולי."
נעמי חתמה. היד שלה רעדה כשהחזיקה את העט, אבי הבחין בזה, אבל לא אמר כלום ולא הושיט לה טישו. לא מתוך נקמה — מתוך זה שהוא פשוט גמר לתת.
***
עברו שמונה חודשים. אבי מכר את הדירה ברחוב ביל"ו — זאת שהייתה רשומה על שניהם — וקנה דירת שני חדרים קטנה ברחוב ז'בוטינסקי, קרוב יותר למוסך. את חצי התמורה שהייתה שייכת לנעמי לפי הסכם הגירושין, הוא לא העביר לחשבונה — אלא קיזז ישירות מהחוב שלה אליו, בדיוק כפי שההסכם אפשר. סגר את חשבון הבנק המשותף, פתח חשבון חדש רק על שמו בבנק מזרחי טפחות, והחליף את המנעול בדירה הישנה כבר באותו שבוע שהיא עברה לגור אצל אחותה בחולון.
שישה מכונאים עדיין עובדים במוסך. דני אשכנזי עובר שם היום פעם בחודש, לבדוק את הספרים — "בשביל הביטחון", הוא אומר, ואבי מסכים ולא מתווכח.
נעמי שילמה עד היום שישים ושניים אלף שקל מתוך המאה שבעים. הפיגורים הגיעו בדיוק פעמיים, וכל פעם קיבלה מיוסי ברקוביץ' מכתב רשמי בדואר רשום, בלי מילה אחת מעבר לנדרש.
לפני שבועיים היא התקשרה לאבי, בפעם הראשונה מאז הגירושין, לבקש דחייה בתשלום. הוא ענה בשקט: "דברי עם יוסי. אני כבר לא מנהל את זה."
וסגר את הטלפון, בלי כעס, בלי לחכות לתשובה שלה.
