הסיכה של אימא שלי

הילד הזה הגיע עם חולצה רטובה מגשם ופתח קופסה קטנה ממש לפני המדרגות של האולם.

— אל תתחתני איתו!

כל האולם קפא. התקליטן עצר את השיר באמצע, ואיה פרץ, בפאתה הלבנה והזר צחור בידיים הרועדות, עמדה בין שני עמודי אירוסים ולא הצליחה להזיז רגל אחת.

החתן, רועי בירנבאום, הסתובב בזעם. "מי הכניס אותו לפה? תוציאו אותו!"

אבל הילד, בן אחיו של השוער של אולם "גן האלמוגים" בנתניה, לא זז. הוא רץ בין השולחנות, עבר מתחת לידיו של השומר שניסה לתפוס אותו, והגיע עד איה. פתח את הקופסה. בפנים הייתה סיכת זהב ישנה, בצורת פרפר, עם אבן ירוקה קטנה בקצה.

איה הכירה אותה בשנייה. הזר נפל מהידיים שלה על הרצפה.

— מאיפה זה אצלך?

הילד הביט ברועי. אחר כך באיה. ואמר, בקול שרעד קצת אבל לא הפסיק:

— אימא שלי אמרה שאם אני מצליח להגיע עד לפה… שאתה צריכה לדעת מי סגר את הדלת באותו לילה.

שקט. השתן של התינוק באולם השני אפשר לשמוע מהחצר.

איה הסתכלה בסיכה. היא זכרה אותה על הצווארון של אימא שלה, רחל, בכל חג ובכל יום שישי, עד שלפני שלוש שנים הסיכה פשוט נעלמה — באותו שבוע שאימא שלה אושפזה בבית חולים בילינסון עם דימום במוח, ולא התעוררה יותר.

— מי האימא שלך? שאלה איה, והקול שלה כבר לא רעד, הוא נשבר.

— מירב. מירב כהן. היא עבדה אצלכם בבית, בתור מטפלת של סבתא שלך.

רועי התקרב, פניו אדומות. "זה שטויות, זה כנראה גנב איפשהו סיכה זולה ובא לעשות הצגה. תוציאו אותו כבר!"

אבל איה הרימה יד. "חכה."

היא ידעה מי זאת מירב כהן. היא עבדה אצל סבתא שלה, חנה, בדירה הישנה ברחוב ויצמן בחדרה, שם סבתא גרה לפני שעברה לבית אבות. מירב פוטרה בבושת פנים לפני שלוש שנים — אשמה לכאורה בגניבת תכשיטים — ונעלמה. אף אחד לא ידע לאן.

איה כרעה על ברכיה, לידו של הילד, עם שמלת הכלולות הלבנה שלה נגועה כבר בשפת האולם. "איפה אימא שלך עכשיו?"

— בבית חולים. בבאר יעקב. היא חולה. אמרה שאם לא תגיעי אליה היום, היא לא תזכה להגיד לך את זה בעצמה.

היא הוציאה את הטלפון, עדיין על הברכיים, ובידיים רועדות חיפשה את מספרו של אחיה, גדי, שהיה שוטר בתחנת חדרה.

רועי צעק משהו על "ביזוי" ו"מה יחשבו האורחים", אבל איה לא שמעה אותו יותר. היא הסתכלה רק בסיכה, ובילד שהביט בה בעיניים של מי שחי יותר ממה שמגיע לגיל שלו.

שלוש שעות אחר כך, במחלקה הפנימית בבית החולים אסף הרופא בבאר יעקב, איה נכנסה עדיין בשמלת הכלולות, בלי הנעליים, עם הסיכה סגורה באגרוף ידה.

מירב כהן נראתה קטנה במיטה, הפנים חלולות, צינורית חמצן מתחת לאף. כשראתה את איה היא ניסתה להתרומם, אבל לא הצליחה.

— סלחי לי שלקחתי את הילד… הייתה לי רק את זה.

— מה קרה באותו לילה? איה ישבה על קצה המיטה.

מירב סיפרה. באותו ערב, לפני שלוש שנים, היא שמה לב שהדלת לחדר של סבתא חנה הייתה נעולה מבפנים — דבר חדש, לא נורמלי, כי סבתא סבלה מבעיות נשימה ונזקקה לפתח קבוע. היא שמעה דיבורים. קולו של רועי, שהיה אז רק האירוסים הטריים של איה, ועוד קול — של עורך דין, מדבר על "צוואה" ו"עדכון מוטבים". כשניסתה להיכנס, רועי טרק את הדלת בפניה ואמר שהוא "בסתם מסדר לה ניירת". בבוקר, סבתא חנה אמרה שהיא "מרגישה שמשהו חסר" — ואז התגלה שהסיכה, מתנה שהיא שמרה עבור איה, נעלמה. מירב הואשמה. פוטרה בלי חקירה.

— בדקתי אחר כך, המשיכה מירב, שקצב נשימתה נעשה כבד. דיברתי עם מישהו שעבד במשרד של עורך הדין ההוא. הוא אמר לי שרועי שינה סעיף בצוואה של סבתך, בלי שתדעי, לפני שהיא עברה לבית האבות. אני לא הייתי יכולה להוכיח כלום. לא היה לי כסף לעורך דין. רק החזקתי את הסיכה כעדות שאני לא גנבת — מצאתי אותה בכיס המעיל שלו, בטעות, כשתליתי לו חליפה לניקוי. לא ידעתי מה לעשות בה. פחדתי.

איה חזרה לנתניה באותו ערב, לא לחתונה — זו כבר לא התקיימה — אלא למשרד עורך הדין של המשפחה, רונן אשכנזי, ברחוב הרצל. היא הביאה את הסיכה, את מספר הטלפון של האדם שמירב ציינה, ואת מספר תיק האפוטרופסות של סבתה.

שבוע לאחר מכן, בנוכחות רואה חשבון ועורך דין נוסף שאיה שכרה במיוחד, רונן הציג את שני המסמכים: הצוואה המקורית של חנה, משנת 2019, ותיקון שנחתם כביכול בשנת 2023 — כאשר חנה, לפי התיעוד הרפואי מבילינסון, הייתה כבר במצב של בלבול קוגניטיבי קשה ולא יכולה לחתום על מסמך משפטי כלל. התיקון הוריש את הדירה בחדרה, שווה כ-1.4 מיליון שקל, לא לאיה אלא ל"קרן נאמנות" שבה רועי שימש כמוטב יחיד.

איה לא בכתה. היא לקחה את המסמכים, הלכה לבנק, וסגרה את חשבון המשותף שפתחה עם רועי שבוע לפני החתונה — שבו הייתה ההלוואה המשותפת לדירה שתכננו לקנות בכפר סבא. שישים ושמונה אלף שקל, חזרו לחשבונה הפרטי בתוך יום אחד.

את הסיכה היא החזירה לצווארון שלה, ממש כמו שאימא שלה נהגה ללבוש אותה. ואת מירב היא העבירה, בהסכמתה, לטיפול בבית חולים השרון בפתח תקווה, על חשבונה, עד שתתאושש.

רועי ניסה להתקשר שבעה פעמים באותו שבוע. היא לא ענתה. בפעם השמינית הוא בא לדירה שלה בנתניה, עומד מול הדלת, מקיש בלי הפסקה. איה פתחה רק סדק, בלי לשרשר את השרשרת.

— זה שייך לחנה, אמרה, ומצביעה על התיקון המזויף במעטפה בידה. התיק עובר הבוקר למשטרה. תעשה לעצמך טובה ותתקשר לעורך דין שלך, לא לי.

היא סגרה את הדלת. שינתה את המנעול באותו יום.