אני שרה בלומנטל, אני בת שלושים ושתיים, ואני גרה בדירת שלושה חדרים ברחוב סוקולוב ברמת גן עם הבנים התאומים שלי, איתי ונדב, בני ארבע. בעלי לשעבר, יונתן אשכנזי, עזב אותנו לפני שנה ומחצה בשביל שותפה עסקית בשם רוני גבעתי, סוכנת נדל"ן עם משרד גדול ברחוב בן יהודה בתל אביב. מאז אני סוגרת חודש בעבודה שלי כקופאית בסופר שופרסל ברחוב ביאליק, ומנסה למתוח כל שקל שיספיק עד המשכורת הבאה.
באותו יום שלישי בסוף ספטמבר ישבתי במטבח עם מחשבון ורשימת קניות, מנסה להבין אם יישאר לי כסף לנעליים חדשות לנדב, כשהטלפון רטט עם הודעה מיונתן.
"היי שרה. דודנית שלי מתחתנת בסוף השבוע באולם 'גני התקווה' ליד ראשון לציון. חשוב לי שתבואי, זה יעשה לך טוב לראות איך הסתדרתי. תביאי גם את הילדים."
הילדים. כאילו הם קישוט שאפשר לסחוב.
ידעתי בדיוק מה הוא מתכנן. הוא רוצה שאבוא עייפה, עם אותו ז'קט ישן שקניתי בזול בשוק הפשפשים, מול כל המשפחה שלו שתלחש מאחורי כוסות שמפניה. הוא רוצה שישוו בינו, בחליפה החדשה ובחיוך המנצח, לביני, שעדיין נאבקת לשרוד. והכי גרוע – הוא רוצה ליהנות מזה.
ניסיתי לא לתת לזה לשבור אותי. נכשלתי. הדמעות פרצו לפני שהספקתי לעצור אותן, ונדב, שישב על השטיח עם איתי ומשחק במכוניות צעצוע, הרים את הראש.
"אמא, אבא כבר לא אוהב אותנו?" הוא שאל בקול קטן.
התיישבתי על הרצפה וחיבקתי את שניהם חזק.
"לא, מותק. לפעמים אנשים שוכחים כמה דבר מיוחד הוא, וזו הטעות שלהם, לא שלכם."
אז הטלפון צלצל שוב. מספר לא מזוהה. כמעט לא עניתי.
"שלום, שמי מקסים קדר," אמר קול גברי רגוע ובוטח. "בבקשה אל תנתקי. אני חושב שאת צריכה לדעת מה בעלך לשעבר מתכנן."
כל השריר בגוף שלי התקשה.
הוא הסביר שהיה אתמול בערב במסעדה ברחוב רוטשילד, ושמע את יונתן מדבר בקול רם עם חברים. לא ניחש. לא העריך. שמע ממש. ולפי מה שהוא תיאר, יונתן צחק. צחק על כמה מושפלת אני אראה כשאיכנס לאולם. צחק איך המשפחה שלו תסתכל עליי. צחק כמה מספק יהיה לראות אותי מבינה שכולם מרחמים עליי.
הרגשתי בחילה פיזית ממש. אבל אז מקסים אמר משהו עוד יותר נורא.
"הוא גם סיפר לחברים שלו שמכר את הדירה ברחוב הגפן בגבעתיים כי היה בבעיה כלכלית. אבל זה לא נכון. יש לו עדיין כסף בצד, הרבה כסף. הוא פשוט לא רצה שתקבלי חלק ממנו בגירושים."
הדירה הזאת. המקום שבו איתי ונדב עשו את הצעדים הראשונים שלהם. עמדתי קפואה במטבח, אוחזת בשפת השיש, בזמן שהילדים המשיכו לשחק מאחוריי, לא מודעים לכך שהקרקע מתחת לכל מה שהאמנתי בו קורסת ממש באותו רגע.
בהתחלה מקסים קדר לא היה בשבילי שום דבר – עוד זר עשיר עם מידע שלא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לשמוע. אבל אז הקול שלו התרכך.
"ראיתי את הבנים שלך אתמול, דרך האינסטגרם שהם עולים בו," הוא אמר בקול נמוך. "הם נראים כמו שני נסיכים קטנים."
משהו בתוכי זז. כי הוא לא נשמע משועשע. הוא נשמע כועס.
הוא סיפר לי שהוא בעלים של רשת סוכנויות ביטוח בצפון תל אביב, בן ארבעים ושמונה, גרוש בעצמו. ואז, בלי שביקשתי, הוא תיאר תמונה אחת ספציפית: הוא בן שמונה, עומד במטבח ההורים שלו בחולון, ואביו מרים קולו על אמו כי הגישה את האורז "לא כמו שאמא שלו הייתה מכינה", ואמו עומדת שם, מגבת מטבח בידיים, סוחטת אותה שוב ושוב בלי לשים לב שהיא עושה את זה, בזמן שהאב ממשיך לקרוא לה "חסרת תועלת" לפני האחים שלו שהגיעו לביקור. "אני זוכר את המגבת ההיא," הוא אמר. "אני זוכר שהיא לא עצרה לסחוט אותה עד שהוא יצא מהבית." הוא אמר שגברים כמו יונתן לא תמיד מבינים שהנזק מתפשט הרבה מעבר לאדם שהם מנסים להשפיל.
"בואי ניפגש," הוא אמר. "לא במסעדה, לא במקום שיונתן יכול לראות. בבית קפה שקט ברחוב אבן גבירול. יש לי הצעה בשבילך."
נפגשנו למחרת בצהריים, כשהתאומים היו בגן. מקסים היה גבר גבוה, שיער מאפיר בצדדים, לבוש פשוט – ג'ינס וחולצת פולו, לא מה שציפיתי מ"איש עסקים". הוא הוציא מהתיק שלו תיקייה דקה.
"בדקתי קצת," הוא אמר. "יש לי חברים בתחום הנדל"ן. בעלך לשעבר לא מכר את הדירה בגבעתיים. הוא העביר אותה על שם אמא שלו, רק כדי שלא תוכלי לתבוע חלק ממנה בהסכם הגירושים. ההעברה נעשתה חצי שנה לפני שהגשתם את הסכם הגירושים לבית המשפט."
הסתכלתי בו. "למה אתה עושה את זה? אתה לא מכיר אותי."
"כי אתמול שמעתי אותו מתכנן להשפיל אישה שכל מה שרצתה זה לגדל את הילדים שלה בכבוד. ואני לא מסוגל לשבת בשקט כשמישהו עושה את זה," הוא אמר, ואז הוסיף בשקט, כאילו לעצמו: "ואני מצליח להסתכל על זה רק מהצד, הפעם."
ואז הוא אמר את המשפט שהכי הפתיע אותי: "את זוכה חינם ליום ייעוץ עם עורך דין גירושים ועם רואה חשבון שעובד איתי, בלי שום תנאי. הם יבדקו בדיוק כמה יונתן הסתיר ממך. ומה שתעשי עם זה – זה רק שלך."
לא היה כאן שום "תני לי להציל אותך". הוא רק פתח דלת.
לקחתי את ההצעה. ביום חמישי ישבתי במשרד של עורכת דין בשם הילה שמיר ברחוב אבן גבירול, שבדקה את הסכם הגירושים המקורי מול המסמכים שמקסים העביר. היא גילתה שיונתן העלים חיסכון של מאה ושמונים אלף שקל בקרן השתלמות שלא דווח בהליך הגירושים, וגם שהדירה בגבעתיים שהוערכה בשני מיליון ומאתיים אלף שקל נרשמה על שם אמו כחצי שנה לפני שהגירושים הוסדרו, ושהחתימה אותי על ויתור על חלקי בה בתואנה ש"אין מה לחלק, זה הלוואה שעוד לא נפרעה".
בשבת, יום החתונה, לבשתי שמלה כחולה כהה שקניתי לפני כשנתיים לאירוע עבודה ושעדיין סגרה עליי טוב. לא קניתי שום דבר חדש. לא היה לי כסף לזה, ולא רציתי לשחק במשחק שלו גם ככה. לקחתי את איתי ונדב, הלבשתי אותם בחולצות כחולות תואמות, והגענו לאולם "גני התקווה" בשעה שבע וחצי בערב.
יונתן עמד ליד הכניסה עם חליפה כהה, מחייך לקרואים, כשראה אותי נכנסת עם הבנים לבד – חיוך הסיפוק המוכר עלה על פניו. הוא ניגש אליי, הרכין את הראש לחיוך מתנשא.
"שרה, כיף שבאת. את נראית… נורמלי," הוא אמר, מספיק בקול כדי ששתי נשים לידו ישמעו.
"תודה, יונתן," עניתי בקול שקט, ולא נתתי לעצב לעלות על פניי.
בדיוק אז, גבר גבוה בחליפה אפורה נכנס מאחוריי, הניח יד עדינה על כתפי. מקסים.
"שרה, סליחה שאיחרתי," הוא אמר, כאילו הגענו יחד מלכתחילה. הוא פנה ליונתן, הושיט יד. "אתה בטח יונתן. שמעתי עליך הרבה."
יונתן לחץ את ידו, בלבול עולה על פניו. "סליחה, מי אתה?"
"מקסים קדר. אני… בוא נגיד שאני עוזר לשרה לטפל בכמה עניינים משפטיים שנותרו פתוחים." מקסים חייך בנימוס, אבל במבט שלו הייתה קרירות ברורה. "דרך אגב, יש לי חדשות שתרצה לשמוע לפני שהאולם מתמלא. אולי נצא לרגע?"
יונתן הלבין. "אין לי זמן עכשיו, יש חתונה-"
"זה ייקח שתי דקות," אמר מקסים, "או שאדבר על זה כאן, מול כולם. איך שנוח לך."
יונתן נגרר אחריו למסדרון צדדי. דרך הדלת הפתוחה חלקית שמעתי קטעים – "דירה בגבעתיים", "על שם אמא שלך", "הצגת מסמך כוזב לבית המשפט", "הילה שמיר כבר הגישה בקשה דחופה". כשחזר יונתן לאולם, פניו היו לבנות כסיד, והחיוך המנצח נעלם לגמרי.
לא נשארתי לקינוח. לא היה צורך. חמישה ימים אחר כך, ביום שני, ישבתי במשרדה של הילה שמיר וחתמתי על בקשה דחופה לבית משפט לענייני משפחה בתל אביב לביטול הסכם הגירושים החלקי ולחלוקה מחדש של הנכסים, כולל הדירה בגבעתיים וקרן ההשתלמות. הילה הסבירה שלפי החוק יש לי זכות לחצי מכל רכוש שהוסתר, כלומר קרוב למיליון ומאה אלף שקל נוספים מעבר למה שכבר קיבלתי.
יונתן ניסה להתקשר שלוש פעמים באותו שבוע. לא עניתי. במקום זה שלחתי הודעה אחת: "כל פנייה דרך עורכת הדין שלי, הילה שמיר. המספר שלה מצורף." ואז חסמתי אותו.
חודשיים אחר כך קיבלתי את פסק הדין. בית המשפט פסק לטובתי – הדירה בגבעתיים תימכר וחלקי ממנה, מיליון ומאה אלף שקל, יועבר אליי תוך תשעים יום.
מקסים ואני נשארנו בקשר. לא משהו דרמטי – פעם בשבועיים קפה, שיחה על הילדים, על החיים. הוא לא ביקש ממני כלום בתמורה למה שעשה, ובכל פעם שניסיתי לשאול אותו למה הוא בכלל ממשיך להתעניין, הוא החליף נושא ושאל איך הולך לנדב בגן. חודשים אחר כך, כשיונתן ניסה פעם נוספת לשלוח הודעה דרך קרוב משפחה שמא נדבר ונתפשר, פשוט לא עניתי.
את הדירה החדשה קניתי ברחוב ארלוזורוב ברמת גן, שלושה חדרים וחצי עם חדר ילדים גדול, ובלי לשאול אף אחד. ביום שעברנו דירה מקסים הגיע בלי שהתבקש, עם שתי מזרונים מתנפחים בשביל איתי ונדב "למקרה שהמיטות שלכם לא יגיעו בזמן", והתיישב על הרצפה המרוצפת החדשה להרכיב איתם מדפים לארון ספרים בזמן שהם הסתערו עליו עם קרטונים ריקים שהפכו לטירה. עמדתי במטבח הריק, מחזיקה את המפתח החדש בין האצבעות, מסתכלת בשלושתם, וחשבתי שאני לא ממש זוכרת מתי בפעם האחרונה מישהו הרכיב רהיט בבית שלי בלי לבקש תשלום בחזרה בצורה כזו או אחרת.
