נועה גבאי וחמש-עשרה הזרקות שאיש לא ראה

ברבע לשלוש בבוקר נועה גבאי שמעה משהו נע מתחת לגופו של שמעון אלבז. לא חריקת מיטה סיעודית ולא רוח חורפית בחלונות הוילה ברמת הנשיא. קליק מדויק, מכני, בקע מתוך המזרן. היא עמדה ליד המיטה ואצבעותיה על הדופק הרץ שלו. הוא לא היה בהכרה, כתפיו הרחבות קפואות מתחת לחלוק לבן, פניו מעוותות כמו אדם שנתקע בתוך חלום שאין ממנו מוצא. קליק. זמזום חרישי. ועוד קליק. נועה הורידה את ראשה עד שאוזנה כמעט נגעה בבד האפור שכיסה את המזרן. משהו שם, מתחת לריפוד, התחיל לפעול. גבו של שמעון התקשת. קול קרוע נפלט מגרונו. נועה שלפה את הסקלפל החד-פעמי מתיק העבודה שלה. לפני שלושה שבועות כולם בבית הזה צחקו עליה כשטענה שמשהו לא בסדר. עכשיו, כשלחצה את הסכין על בד המזרן, היא הבינה שמישהו סמך בדיוק על אותו צחוק. מישהו היה בטוח שאישה כמוה, מלאת גוף ובלי קשרים, תהיה קטנה מכדי לחשוף את האמת. הוא טעה.

שלושה שבועות קודם לכן נועה הגיעה לווילה בגשם עז, עם מזוודה אחת, תיק עבודה מעור ותעודת אח מוסמכת מקופלת בתחתית התיק. הבית עמד מעבר לשער ברזל שחור על צלע ההר שמביט לכיוון ים כנרת, חצי שעה מטבריה. חומות אבן, חלונות גבוהים עם אור צהוב בוקע מהם, ומכוניות שחורות חונות במנוע פועל תחת סככת הכניסה, ואנשי אבטחה חמושים בודקים כל רכב שמתקרב. נועה טיפלה בח"כים, בספורטאים ובילדים של אנשי עסקים במהלך שמונה שנים בשיקום נוירולוגי. אף אחד מהבתים האלה לא הרגיש כמו הבית הזה. זה לא הרגיש כמו עושר. זה הרגיש כמו מצור.

מאבטח הוביל אותה דרך אולם כניסה משיש שהיה גדול מהדירה שלה כולה. היא לבשה מעיל חום צמר מעל מדים ירוקים, שלג נדבק לתלתלים הכהים שלה, רצועת התיק חרשה פס עמוק על כתפה המלאה. בקושי חצתה את האולם כשאישה בלונדינית בשמלת ערב כסופה סקרה אותה מראש לעקב.

"הכניסה למשק הבית מהצד," אמרה האישה.

כמה מהאורחים צחקו. נועה הביטה בכוס השמפניה בידה המקושטת בטבעות.

"אני לא מהקייטרינג."

"ניקיון, אז?"

הצחוק התגבר. נועה שמעה גרסאות של העלבון הזה כל חייה. גדולה מכדי להיות אלגנטית. רגילה מכדי להשתלב בחדרים מהודרים. רכה מכדי להתמודד עם עבודה אמיתית. היא כבר לא בזבזה אנרגיה על להוכיח את עצמה לזרים.

"אני האחות נועה גבאי."

החיוך של הבלונדינית נמחק. לפני שהספיקה לענות, קול גברי שקט עלה מהחדר הסמוך.

"זה הבידור שלך, קרן? להשפיל את העובדים שלי?"

הצחוק נדם. שמעון אלבז ישב בכיסא גלגלים שחור מתחת לקשת האכסדרה. בן ארבעים ושתיים, גוף רחב שממלא חולצת כותנה אפורה, שיער שחור מסגיר פנים שחוקות מעייפות. צלקת חצתה את גבתו השמאלית ונעלמה לכיוון הרקה. הזקן שלו היה מסופר בקפידה, אבל שום דבר לא כיסה את החיוון שמתחת לעור. רגליו היו דוממות על משענת כף הרגל.

קרן אסייג – כך למדה נועה בהמשך את שמה – התיישרה. "לא ידעתי שהיא האחות שלך."

"זה מצדיק את העלבון?"

הבעתה התקשתה. שמעון פנה לנועה.

"אני מתנצל על האורחת שלי."

נועה ציפתה לאיומים, לשררה, אולי לתוקפנות גלויה. השם אלבז נישא הרבה יותר מאשר חברת הספנות המשפחתית שבבעלותם. העיתונים קראו לו "איל הלוגיסטיקה". גורמים במשטרה הכלכלית השתמשו בתיאורים פחות מנומסים. היא לא ציפתה להתנצלות.

"תודה," אמרה.

קרן צחקה בקול יבש. "שמעון, אתה בטח לא שומר אותה."

מבטו הכהה נשאר על נועה. "זה תלוי אם היא מקצועית."

זה לא היה מחמאה, אבל גם לא רחמים. נועה העדיפה את זה.

מרקו דנינו, ראש האבטחה של שמעון, הגיח מאחורי הכיסא. גבר שרירי בשנות השלושים המאוחרות שלו, אף שבור ופה צלקת על הסנטר, עיניו נעות בלי הפסקה – דלתות, חלונות, ידיים, מילוט. הוא הוביל את נועה לספרייה הפרטית אחרי שהאורחים פוזרו. החדר הצופה לכיוון הכנרת היה מלא בספרים, אבל השולחן המרכזי נשא דוחות משלוח, מפות נמל וטאבלטים מוצפנים. שמעון מיקם את הכיסא מאחורי השולחן בדיוק כזה שהכיסא נראה פחות כמו ציוד רפואי ויותר כמו כס שהוא מסרב להסגיר.

"יש לך שלושים יום," אמר. "את פועלת לפי תוכנית הטיפול של ד"ר ולדימיר קרסני. את לא מדברת על מצבי עם אף אחד מחוץ לבית הזה. את לא מצלמת כלום, לא מוכרת כלום, לא מדברת עם עיתונאים."

"אני לא מדברת עם עיתונאים על מטופלים. בכלל."

"שלוש אחיות קודמות אמרו בדיוק את זה."

"ואיפה הן?"

"נעלמו."

נועה הניחה את התיק על הרצפה. "התפטרו?"

מבטו התחדד. "זה משנה?"

"זה משנה אם הן ראו משהו שהפחיד אותן."

מרקו זע קלות לכיוון הדלת. אצבעותיו של שמעון נדחסו על משענת הכיסא.

"את שואלת יותר מדי שאלות."

"אני אחות נוירולוגית. שאלות הן הדרך שלי לשמור על אנשים בחיים."

"יש לי רופא בשביל זה."

"אז למה הוא שכר אותי?"

שקט השתלט על החדר. גבר אחר היה צועק. שמעון רק בחן אותה, כאילו שקל אם היא פזיזה או שימושית. לבסוף אמר, "מצבי מחמיר."

נועה פתחה את התיק הרפואי שלו. ארבעה חודשים קודם, הג'יפ המשוריין שלו נפגע ממשאית במכסה קרח בכביש ראש פינה. התאונה שברה חוליות בעמוד השדרה התחתון ופגעה בעצבים שמסביב. מנתחים ייצבו את הפגיעה אבל ניבאו שיתוק קבוע. השיקום עד כה עלה למשפחה כבר למעלה משמונה מאות אלף שקל, ולא היתה שום תוצאה להראות. הדוחות היו קודרים. אבל כשנועה בדקה את הצילומים המקוריים, היא הבחינה במשהו שהסיכומים המאוחרים בקושי הזכירו. כמה מסילים עצביים נשארו שלמים זמן קצר אחרי הניתוח.

"כמה תנועה היה לך במהלך החודש הראשון?" שאלה.

"מספיק כדי לעצבן את המטפלים."

"תהיה ספציפי."

שפתיו התקשו. "יכולתי לכווץ את הירך השמאלית. לפעמים הרגשתי לחץ בכפות הרגליים."

"ועכשיו?"

"כלום, ברוב הימים."

"ברוב הימים?"

"פעם בפעם יש צריבה. בעיקר בלילה."

נועה הרימה את מבטה. "זה החמיר?"

"כן."

"מתי?"

"אחרי שחזרתי הביתה."

התשובה הטרידה אותה. לפני שהספיקה לשאול יותר, דלת הספרייה נפתחה. ד"ר ולדימיר קרסני נכנס בלי לדפוק. בן חמישים ושמונה, גבוה ודק, שיער כסוף, משקפיים דקי-מסגרת והבעה בטוחה של אדם שרגיל שסומכים עליו. חליפה כחולה כהה תחת מעיל חורף.

"גברת גבאי," אמר. "אני מקווה שמר אלבז לא הבריח אותך עדיין."

"עדיין לא."

קרסני חייך, אבל עיניו לא. הוא הסביר שההתדרדרות של שמעון צפויה. עצבים פגועים, אמר, יכולים להתדרדר בהדרגה אחרי פגיעה טראומטית. הוא דיבר בשפה רפואית מלוטשת, כל משפט נמסר בסמכותיות מרגיעה. נועה הקשיבה. אחר כך שאלה למה הצילומים הראשונים של שמעון הראו פגיעה חלקית, בעוד תוכנית הטיפול מניחה אובדן מלא.

חיוכו של קרסני הצטמק. "תקווה יכולה להיות אכזרית במקרים כאלה."

"תקווה וממצאים אינם אותו הדבר."

"לא. אבל פרשנות לא מנוסה יכולה לבלבל בין השניים."

נועה הרגישה את מרקו מביט בה, מצפה לתגובה. היא שמרה על קולה רגוע. "יש לי שמונה שנות ניסיון בשיקום נוירולוגי."

"ולי שלושים."

שמעון קטע לפני שהחילופין יחמירו. "היא נשארת."

קרסני הביט בו. "לא עברת על המועמדות האחרות של הסוכנות."

"עברתי על מועמדות מספיק."

מבטו של שמעון עבר לנועה. "תתחילי מחר בבוקר. שכר שבועי כפול ממה שהסוכנות מציעה. את לא תתלונני על זה."

נועה התחילה בלי דיחוי. היא בדקה רפלקסים, זרימת דם, תגובת שרירים, תחושה. רגליו נחלשו באופן משמעותי, אבל ההתדרדרות היתה לא אחידה. כמה שרירים הגיבו בקלילות לגירוי. אחרים נכשלו למרות שנראו תקינים מבחינה מבנית. כשהזיזה את ברכו הימנית, עווית כיווצה את ירכו. שמעון תפס את שולחן הטיפולים.

"הרגשת את זה," אמרה נועה.

"הרגשתי כאב."

"כאב אומר שמסר נסע למקום כלשהו."

"אמרו לי שהמסר לא משמעותי."

"אז מישהו התייאש מהר מדי."

עיניו פגשו את עיניה. אף אחד בבית הזה לא דיבר עם שמעון אלבז כאילו הוא יכול לטעות. נועה חשדה שמעט מאוד אנשים דיברו איתו כאילו הוא יכול להירפא. היא עבדה אתו ארבעים דקות. בסוף זיעה הכתימה את חולצתו וכעס בער בפניו.

"סיימתי," אמר.

"יש לך עוד תרגיל אחד."

"אמרתי שסיימתי."

"וגופך חולק עליך."

"גופי לא הקשיב לי ארבעה חודשים."

"אז תפסיק להעניש אותו על שהוא פגוע."

הבעתו הפכה קפואה מספיק כדי להשתיק רוב האנשים. נועה תמכה בברכו בשתי ידיה.

"אתה יכול לפטר אותי," אמרה. "אבל עד שתעשה את זה, הרם."

כמה שניות שום דבר לא קרה. אחר כך השריר שמעל הברך התכווץ. בדיוק. אבל התכווץ.

שמעון הביט מטה. נועה לא הריעה ולא שיבחה. "עוד."

זו היתה הרגע שבו הוא התחיל לבטוח בה, אף על פי שאף אחד מהם לא זיהה את זה אז.

ביום, הכוח של שמעון השתפר. בלילה, הוא נעלם. ד"ר קרסני הכין בעצמו את התרופות הערביות של שמעון – ארבע טבליות אוקסיקודון, שתי כדורי בקלופן להרפיית שרירים, ואמפולה של מידזולם להרדמה. בלילה הראשון שנועה השגיחה, שמעון הפך מורדם עמוק תוך ארבעים דקות.

"זו תגובה חזקה מאוד למינון הזה," אמרה.

קרסני הניח את בקבוק התרופות בתוך מזנון נעול. "הסבילות שלו משתנה."

"חמישה מיליגרם מידזולם לא אמורים לשים גבר במשקל שלו על הגב תוך פחות משעה."

"את כאן לתת תמיכה שיקומית, גברת גבאי. אל תחצי את תפקידך."

נועה הביטה בשמעון. הוא כבר נאבק להחזיק עיניים פתוחות.

"אולי התפקיד שלי צריך לכלול לשמור על המטופל שלי בהכרה מספקת כדי לדווח על תסמינים."

קולו של שמעון בקע לאט. "אני לא מחוסר הכרה."

מרקו תפס אותו כשחלקו העליון נטה הצידה. פחות מחמש דקות לאחר מכן, שמעון לא הגיב לשמו.

ברבע לשתיים בבוקר דופקו עלה. זיעה הופיעה על קו השיער. אצבעותיו התכווצו בסדין. פניו התקשו, אבל התרופה שמרה אותו לכוד מתחת לכאב. נועה ניסתה להעיר אותו. כלום. היא הפכה אותו בעדינות ומצאה סימנים אדומים קטנים קרוב לעמוד השדרה התחתון. נראו כמו נקבוביות מגורות בהתחלה. אחר כך ספרה אותן. אחת-עשרה נקודות עגולות, חלקן חדשות וחלקן נמוגות.

בבוקר, שמעון היה חלש יותר. ידיו רעדו כשהרים את כוס הקפה, הרעד חזק מספיק שהכוס הקישה על הצלוחית. התגובה בשריר שמעל הברך, שנועה ראתה, נעלמה. קרסני כתב בתיק "התדרדרות טבעית". נועה כתבה את זמן האפיזודה בפנקס שלה.

בלילה השני, הכאב התחיל שעתיים וחמישים וחמש דקות אחרי שנטל את התרופה. בלילה השלישי, שעתיים וחמישים ושתיים דקות. בערב הרביעי שמעון דחה את התרופה בעקבות שיחת עסקים. ההתקף הגיע מאוחר יותר בפרק זמן זהה בדיוק.

נועה התחילה פנקס פרטי. זמן תרופה. תחילת שינה. עליית דופק. הזעה. תגובת כאב. חולשת בוקר. הדפוס היה מדויק מכדי להיות מקריות ביולוגית.

היא התחילה לשנות משתנים. שינתה את תנוחת השינה, לוח הזמנים של הארוחות, טמפרטורת החדר, המצעים, עצימות הפיזיותרפיה. שום דבר לא השתנה. ביום, בעבודתה כמטפלת, היא שחזרה בהדרגה כוח. בכל לילה, משהו גזל אותו בחזרה.

בשבוע השני שמעון שאל איך היא נהייתה אחות. הם היו לבדם בחדר השיקום. שלג כיסה את המרפסת, הכנרת הפכה לשטח לבן מתחת לשמיים כהים.

"אבא שלי נפטר בבית חולים," אמרה.

שמעון המתין.

"הוא אמר להם שמשהו לא בסדר אחרי פרוצדורה פשוטה. הרופא אמר שהוא חרד. האחות אמרה שהמוניטורים תקינים. עד שמישהו הקשיב, הוא דימם בפנים."

"בת כמה היית?"

"עשרים."

"את מאשימה אותם."

"אני מאשימה את הרגע שבו כולם החליטו שסמכות חשובה יותר מתשומת לב."

שמעון הביט בפניה. "זו הסיבה שאת מתעמתת עם קרסני."

"זו הסיבה שאני מתעמתת עם כולם."

"כולל אותי."

"בעיקר אותך. אנשים מפחדים להגיד לגברים חזקים שמשהו לא בסדר."

חיוך דהוי נגע בשפתיו. זה שינה את פניו יותר משנועה חשבה.

"את לא מפחדת ממני?"

"אני מפחדת מהרבה דברים."

"אבל לא ממני."

היא הסירה את רפידת הגירוי החשמלי. "לא הכרעתי עדיין."

בלילה ההוא שמעון סירב לאחת התרופות. קרסני התנגד בכעס.

"הכאב יהיה לא נסבל."

"אז אסבול אותו."

"זה עלול להחמיר את העוויתות."

נועה עמדה לצד שולחן התרופות. "תן לו לבחור."

קרסני פנה אליה. "את מחתרת את הטיפול."

"אני תומכת בהסכמה מודעת."

מבטו של שמעון נדד ביניהם. "מעכשיו, נועה בודקת כל דבר לפני שאני נוטל אותו."

הבעתו של קרסני קפאה. "שמעון, המשפחה שלך בטחה בי הרבה לפני שהיא נכנסה לבית הזה."

"ואני עדיין בכיסא."

הרופא עזב בלי להשיב.

שעות אחר כך שמעון נשאר מעורני יותר מהרגיל. הכאב הגיע קצת אחרי שתיים בלילה. עיניו נפתחו כשנועה בדקה את דופקו. ידו אחזה בפרקה.

"יש משהו בגב שלי," לחש.

"איך זה מרגיש?"

"חד." אצבעותיו התחזקו. "כמו שמשהו נוגע בעצם."

נועה הפכה אותו ובדקה את המזרן. לא מצאה כלום. פני השטח היו חלקים. התפרים אטומים. בקר דיגיטלי התאים קושי ופיזור לחץ, אבל אף פגם נראה לעין לא הסביר את סימני הדקירה.

שמעון הביט בה מהמיטה. "את מאמינה לי."

זו לא היתה שאלה.

"כן."

"אף אחד אחר לא מאמין."

"אני מאמינה."

מבטו צלל למקום שבו ידו עדיין הקיפה את פרקה. הוא שחרר אותה מהר.

נועה כיסתה אותו בשמיכה. "אתה צריך לנסות לשקוע."

"אני לא בוטח בשינה יותר."

היא התיישבה בכיסא שלצד המיטה בלי לענות. "אז אני אשאר ערה."

הוא בחן אותה באור הדל. "את לא חייבת."

"אני יודעת."

החדר השתקע. שעה אחר כך שמעון שקע בשינה, פניו פנויות אליה. בשחר, נועה התעוררה תחת חליפתו השחורה. לא שמעה אותו יורד מהמיטה, אבל המעיל שכב על כתפיה, חמים מהאש. דבר קטן. בעולם של שמעון אלבז, דברים קטנים נשאו יותר אמת ממילות הבטחה.

נוכחותה של נועה שינתה את הקצב של הבית. היא פתחה וילונות שנשארו סגורים מאז התאונה. היא הורתה למטבח להחליף ארוחות כבדות בליל בארוחות קלות. היא התעמתה עם האבטחה עד שפינו את הבריכה הפנימית לטיפול הידרותרפי. ומסוכן מכל, היא גרמה לשמעון להאמין שהחיים יכולים להשתפר.

בתוך שבועיים הוא יכול לשמור על שיווי משקל כשישב ללא תמיכה. תחושה חזרה לסירוגין בירך הימנית. פעם, כשנועה עבדה מתחת לכף רגלו, אצבעותיו זעזעו. שמעון הביט בהן.

"עוד פעם," אמרה.

"אני לא עשיתי את זה."

"מערכת העצבים שלך עשתה."

הוא ניסה כעשרים דקות בלי הצלחה. תסכול התקשה על פניו. נועה התיישבה על עקביה.

"בנית אימפריה במשך שנים. זה קרה בעשרים דקות?"

"הייתי יותר טוב בעסקים מבזה."

"היה לך תרגול."

"גם היו לי רגליים."

היא חייכה בעל כורחה. "כזה דרמטי."

גבותיו התרוממו. "אף אחד לא מעז לקרוא לי דרמטי."

"כי הם רוצים להישאר מועסקים."

הוא פרץ בצחוק. הקול הפתיע את שניהם. מרקו, שעמד ליד הדלת, הסתכל הצידה כדי להסתיר את תגובתו.

ההתקדמות של שמעון הפכה את הלילות למבעיתים יותר. ככל שהתחזק ביום, כך בלט ירידתו בבוקר. הסימנים הקטנים על גבו הכפילו. נועה תיעדה אותם במצלמה רפואית מאובטחת ודרשה בדיקות דם מורחבות. קרסני חסם את הבקשה.

"התרופות יייצרו יותר מדי תוצאות חיוביות שגויות."

"אז נפרש את התוצאות בקפידה."

"אין הצדקה לפאנל רעלים ב-4,200 שקל."

"המשפחה הזאת מחזיקה בבתי חולים."

"זה לא אומר שננצל אותם כדי להזין את הדמיון שלך."

העימות התרחש בשולחן ליל שבת. אימו של שמעון, גבריאלה אלבז, ישבה בראש השולחן הארוך. אלגנטית בגיל שבעים ואחת, שמלת משי שחורה ושרשרת פנינים אחת. בן-דודו עדריאל ישב מול נועה, בחברת קרן – האישה שחשבה שנועה היא מהניקיון ביום הראשון.

עדריאל שימש מנכ"ל חברת "אלבז גלובל". הוא היה נאה, מקסים, ומצוחצח עד כדי כך שזה היה חשוד. מאז התאונה הוא לקח יותר ויותר שליטה בחברה. הוא הקשיב להתעמתות בדאגה נראית לעין.

"אולי ד"ר קרסני צודק," אמר עדריאל. "המשפחה הוציאה כבר מיליונים ברדיפה אחרי טיפולים."

מבטו של שמעון עבר אליו. "ההישרדות שלי פוגעת בתקציב?"

"בטח שלא."

קרן הניחה את כוס היין. "מובן שגברת גבאי רוצה להיראות הכרחית."

נועה שמרה את עיניה על קרסני.

קרן המשיכה. "תפקידים כמו שלה לא מזמנים גישה לחיים מהסוג הזה. מכוניות פרטיות, בגדי מעצבים, ארוחות משפחתיות."

נועה הביטה במדים האפורים שלה. "איזה מעצב, לדעתך, תפר את אלה?"

גבריאלה הסתירה חיוך מאחורי כוס המים.

לחייה של קרן הסמיקו. "אני מדברת על גבולות רגשיים. בעיקר כשמטופל בודד נקשר למטפלת שלו."

השולחן נדם. נועה הרגישה את העלבון נוחת. זה לא היה רק על המקצוע שלה. עיני קרן נדדו על גופה של נועה, התעכבו על מתניה הרכות ועל מותניה המלאות, כאילו המחשבה ששמעון יחשוק בה היתה גם אבסורדית וגם מעליבה.

לפני שנועה הספיקה להשיב, שמעון דיבר. "תתנצלי."

קרן הביטה בו. "על ביטוי דאגה?"

"על השפלת אישה בביתי."

"לא השפלתי אותה."

"רמזת שהיא מנצלת את מצבי כדי לשפר את מעמדה."

"שמעון—"

"תתנצלי, או תעזבי."

עדריאל זע בכיסאו. "אין צורך להפוך ארוחה למשבר."

שמעון הביט בו. "זה הפך למשבר כשהאורחת שלך שכחה את הנימוסים."

קרן קמה. "לא אדבר עליה כך בגלל עובדת."

נועה קמה גם. "אתה לא חייב להילחם למעני."

"אני יודע."

"אז אל תפקד עליי להתיישב."

שקט מסוכן נפל. מרקו הביט בתקרה. לסתו של שמעון התקשתה. אחר כך הוא הנהן.

"את צודקת." פנה בחזרה לקרן. "היא לא זקוקה לרשותי כדי להגן על עצמה. אבל את זקוקה לרשותי כדי להישאר בבית הזה."

קרן עזבה בלי להתנצל. עדריאל עקב אחריה, עצר רק זמן מספיק לתת לנועה מבט שנשא יותר תחכום מכעס.

אחרי הארוחה, נועה מצאה את שמעון בודד בספרייה.

"ביישת את בן דודך."

"הוא יתגבר."

"גם אותי ביישת."

הבעתו השתנתה. "זה לא היה הכוונה."

"התמודדתי עם נשים כמו קרן כל חייי."

"אני יודע."

"אתה?"

הוא הזיז את הכיסא מהשולחן. "לא," אמר. "כנראה שלא."

הוא המשיך. "אני יודע מה זה להיות נשפט ברגע שאני נכנס לחדר. אבל אנשים שופטים אותי כמסוכן. הם נסוגים. הם מדברים חרש. הם נותנים לי מקום."

נועה שלבה ידיים. "ואנשים כמו קרן מביטים בי ומחליטים שאני צריכה להיות אסירת תודה על כל מקום שאקבל."

"כן." קולו התרכך. "זה מה שלא הבנתי."

נועה הביטה בו. גברים חזקים התנצלו לא טוב כשהם מתנצלים בכלל. שמעון לא הציע תנצלות.

"לא הגנתי עלייך כי חשבתי שאת חלשה," אמר. "הגנתי על הבית שלי מלהפוך למקום שבו אכזריות משמשת לבידור."

היא הביטה בספרים. "זה לא ככה בניתם בתים כאלה, גברים כמוך?"

צל חלף על פניו. "חלק מזה."

הוא יכול היה לשקר. במקום זה, הפנה עצמו לחלון. "אבא שלי האמין שפחד הוא הדרך האמינה היחידה לנאמנות. ביליתי חצי מחיי בלהוכיח שהוא צודק."

"והחצי האחר?"

"ניסיתי לבנות משהו שלא קורס כשאנשים מפסיקים לפחד."

נועה התקרבה. "זה עבד?"

הוא פגש את עיניה. "אני מתחיל לפקפק."

נועה נחה על ידית הכיסא. "פחד יכול לשמור אנשים קרוב," אמרה. "הוא לא יכול לגרום להם להישאר."

מבטו צלל קצרות אל אצבעותיה. "היית נשארת?"

השאלה נשאה יותר ממה ששניהם היו מוכנים להכיר בו. נועה הסירה את ידה. "שאל אותי כשלא תהיה המטופל שלי."

היא עזבה לפני שהוא יכול היה לענות.

בערב שלמחרת קרסני הגיע עם תרופה מעודכנת. נועה בדקה כל בקבוק. תווית אחת נראתה לגיטימית, אבל האטם הוחלף. התעמתה עם הרופא במסדרון.

"הטבליות האלה אחרות."

"היצרן השתנה."

"סימני הזיהוי לא תואמים לתיק הרפואי."

קרסני הנמיך קול. "את נהיית מפריעה."

"אני נהיית בטוחה."

"בטוחה במה?"

"שהמצב של שמעון מתופעל."

לראשונה סדקיו החד הופיע. רק בקושי. אבל נועה ראתה.

"הישמרי," אמר. "חשד יכול להפוך לאובססיה."

"וגם שליטה."

הבעתו החליקה בחזרה. "את נהיית מעורבת רגשית מדי אתו."

"זה מה שאתה מתכנן לדווח למשפחה?"

"זה מה שאולי אהיה נדרש לתעד."

האיום היה אלגנטי. אם קרסני יחשוד בשיקול הדעת שלה, כל תצפית שתיעדה תידחה כקיבעון של אחות מוטית.

נועה התקרבה. "תתעד מה שתרצה. אני לא עוזבת אותו לבדו אתך."

קרסני חייך. "נראה."

למחרת תמונה הופיעה ברשת. היא הציגה את נועה שוקעת בשינה לצד מיטת שמעון, תחת חליפתו. הכותרת רמזה על קשר לא ראוי בין האיל המשותק לבין האחות הפרטית שלו. בצהריים, שלושה רכבי חדשות חנו מול השער. סוכנות האחות העבירה את נועה להשעיה בזמן חקירה. קרסני דרש את סילוקה. עדריאל כינס פגישת משפחה חריגה.

שמעון קיבל אותם בסלון המרכזי. גבריאלה ישבה לצד האח. מרקו עמד מאחורי שמעון. עדריאל הלך הלוך ושוב ליד החלונות בעוד קרסני אחז בתיקיה של תצלומים מודפסים.

"השערוריה הזאת מזיקה לחברה," אמר עדריאל. "בעלי המניות כבר שואלים אם ההחלטות הרפואיות שלך נפגמו."

הבעתו של שמעון נשארה לא קריאה.

קרסני הישיר את משקפיו. "ההקשרות של נועה אולי השפיעה על שיקול הדעת שלה. היא התעמתה עם תרופות, דרשה בדיקות לא נחוצות, הזינה תקוות לא מציאותיות."

נועה עמדה סמוך לדלת. היא עמדה בפני ועדות בית חולים, אבל אף פעם לא כזאת מוקפת בגברים חמושים.

עדריאל פנה אליה. "ישנת בחדר השינה של בן דודי?"

"בכיסא, במעקב אחר אפיזודה רפואית."

"מתחת לחליפתו?"

"לא שמתי אותה שם."

"נוח."

שמעון דיבר בלי להגביר קול. "מספיק."

עדריאל חדל להתהלך. שמעון הביט בנועה.

"את יודעת מי צילם את התמונה?"

"לא."

"מסרת אותה למישהו?"

"לא."

"קיבלת כסף מעיתונאים?"

"לא."

הוא פנה למרקו. "קח את הטלפון של גברת גבאי."

נועה הביטה בו. מרקו התקרב. לרגע כאוב, היא האמינה ששמעון בחר בחשד. היא מסרה את הטלפון. עיניו של שמעון נשארו על עיניה.

"העתק כל תקשורת ותחזיר לה."

עדריאל זעם. "זה יכול לקחת שעות."

"זה יקח דקות."

"ואחר כך?"

"אחר כך מרקו יעקוב אחרי מקור התמונה דרך מערכת האבטחה של הבית."

אחיזתו של קרסני התכווצה על התיקיה.

שמעון המשיך. "אף אחד לא נכנס לחדר שלי בלי אישור. התמונה יצאה מתוך הבית הזה."

פניו של עדריאל השתנו.

שמעון פנה אליו. "אז לפני שנאשים את נועה שהיא מנצלת אותי, אולי נשאל מי במשפחה סידר לצפות בי כשאני שוכב לישון."

אף אחד לא השיב. מרקו החזיר את הטלפון. "אין הודעות לא מורשות."

שמעון הנהן. "היא נשארת."

קרסני התנגד. "זה פזיז."

"לא. פזיז היה לאפשר למישהו להתקין מצלמה בחדר הפרטי שלי." מבטו של שמעון עבר על כל הפנים. "עד שאדע מי עשה זאת, נועה היא האדם היחיד בבית הזה שהנאמנות שלו נבדקה על ידי משהו אחר מכסף."

החדר נדם. נועה אמורה היתה להרגיש זוכה. במקום זה היא הרגישה חשופה.

אחר כך מצאה את שמעון מחכה סמוך למעלית הפרטית.

"האמנת לי," אמרה.

"בחנתי את הראיות."

"זו לא התשובה."

"לא."

הוא התקרב. "האמנתי לך לפני שבחנתי אותן."

נשימתה נתקעה. דלתות המעלית נפתחו, אך שניהם לא נכנסו.

"לא צריך," אמרה.

"למה?"

"כי אני יכולה לפגוע בך."

"את כבר פוגעת."

נועה נשענה על מסגרת המעלית.

"אתה פגיע."

"אני פגוע. אני לא חסר יכולת לדעת מה אני מרגיש."

"ואני מופקדת על הטיפול שלך."

"אז תגידי לי שזה לא אומר כלום."

היא הביטה בו. בצלקת שחצתה את גבתו. בעייפות שהחביא מכולם. בידו הדוממת מעל רגל שהוא נלחם להשיב.

"זה לא אומר כלום."

שמעון נשף לאט. המעלית חיכתה. לרגע אחד מתוח, הוא התכפף קרוב יותר. נועה יכלה להריח ארז וסבון נקי. ידו התרוממה, עצרה סנטימטרים מלחייה, כאילו גם עכשיו הוא לא היה נוגע בה בלי אישור.

אז קולו של מרקו עלה מהמסדרון. "מצאנו את המצלמה."

ידו של שמעון נפלה. המכשיר הוסתר בתוך גלאי עשן. תיעוד האבטחה הראה שלא היתה כניסה אחרונה לחדר, כך שהמצלמה הותקנה לפני שנועה הגיעה. מרקו עקב אחרי האות שלה אל ממסר תקשורת ששירת כוח אדם בכיר בבית. עדריאל היה בעל גישה. גם קרסני. גם מרקו עצמו. התגלית הרחיבה את החשד בלי להוכיח שום דבר.

בלילה ההוא שמעון נטל רק את התרופה שנועה אימתה בעצמה. שלוש שעות אחר כך הכאב חזר. הפעם הוא נשאר מעורני מספיק לדבר.

"תוציאי אותי מהמיטה הזאת."

נועה ומרקו העבירו אותו לשולחן טיפולים. הכאב פחת בתוך דקות. נועה בחנה את המזרן. לחצה על פני השטח. כלום. מרקו הסיר את לוח הבקרה ובדק את מסגרת המיטה. עדיין כלום.

"אתה חושב שהמיטה פוגעת בו?" שאל.

"אני חושבת שמשהו קורה כשהוא שוכב בה."

שמעון הביט בה. "אז תחתכי אותה."

קרסני הופיע בדלת. "אף אחד לא נוגע במזרן הזה."

כולם הסתובבו. הוא הגיע בלי שהוזמן.

"זו מערכת ריפוד לחץ מותאמת אישית," אמר קרסני. "פגיעה בה יכולה להחמיר את מצבו של שמעון."

נועה בחנה אותו. "איך ידעת שאנחנו בודקים אותה?"

עיניו של קרסני נדדו ללוח הבקרה הפתוח. "אבטחה הודיעה לי."

הבעתו של מרקו התקשתה. "אני לא הודעתי."

רגע שקט.

קרסני תיקן את עצמו. "מישהו מצוות הלילה חייב שהתקשר."

"אף אחד לא התקשר," אמרה נועה.

הרופא הביט בשמעון. "היא מזינה את הפרנואיה שלך."

פניו של שמעון התאבנו. "לך."

"שמעון—"

"עכשיו."

קרסני עזב. נועה פנתה לשמעון. "אנחנו צריכים להעביר אותך לחדר אחר."

"לא."

"למה?"

"כי אם מישהו עושה את זה, אני רוצה שהוא יחשוב שלא השתנה כלום."

מרקו הנהן לאט. "אנחנו שומרים על החדר."

בטנה של נועה התכווצה. "להשתמש בך כפיתיון זה לא תוכנית."

"זו ההחלטה שלי."

"אתה לא מתכלה."

עיניו החזיקו בעיניה. "גם את לא."

נועה הנמיכה קול. "זה לא עסקים. אתה לא זכאי לסכן את גופך כי אתה צריך שליטה."

"ואת לא זכאית לסכן את שלך כדי לעצור אותי."

מרקו עזב את החדר בשקט.

שמעון הביט בדלת הסגורה. "ביליתי ארבעה חודשים מאמין שהחיים שלי נגמרו," אמר. "אחר כך את הופעת ואמרת שכולם אולי טועים. את יודעת מה זה עשה?"

נועה בלעה רוק. "זה נתן לך תקווה."

"זה הפך את אובדנך למפחיד."

היא התקרבה. "לא איבדת אותי."

"עדיין לא."

ידו אחזה בשלה. המגע היה עדין. לא פקודה. לא בעלות. רק גבר שמתוודה על מה שאינו יכול להגן מפניו. נועה נשענה עד שמצחה נח במצחו.

"אם נשרוד את זה," אמרה, "תשאל אותי שוב."

"אשאל מה?"

"אם אשאר."

החיוך הקלוש ביותר נגע בשפתו. "זה נשמע מסוכן קרוב להבטחה."

"זה לא."

"את משקרת רע."

לפני שהספיקה לענות, אזעקה נשמעה מהקומה התחתונה. גבריאלה אלבז התמוטטה באירוע צדקה בטבריה. מרקו עמד על ללוות אותה לבית החולים. אנשי האבטחה המהימנים ביותר של שמעון יצאו עם הרכב, והבית נשאר תחת פיקוד צוות האבטחה של עדריאל.

נועה הבינה את הסכנה מיידית. גם שמעון.

"אתה לא נשכב במיטה הזאת הלילה," אמרה.

"אנחנו צריכים הוכחה."

"יש לנו חשד מספיק."

"חשד לא יחשוף מי בתוך החומות שלי."

היא רצתה להתעמת. במקום זה, שינתה את התוכנית. שמעון יקבל מנה מצומצמת של תרופת הרגעה תחת פיקוחה. היא תישאר לצדו. מיטה משנית וכיסא גלגלים יחכו בהישג יד. המצלמה הרפואית שלה תתעד את החדר.

ברבע לשלוש בבוקר, המזרן קילקל. נועה הזיזה את שמעון לפני הזמזום המכני השני. גרה את הסקלפל בבד. מתחת לשכבה הראשונה של הקצף, שלד מתכת צר הופיע. צינוריות דקות רצו בתוך המזרן. מכשירים קטנים מוסתרים נחו תחת האזורים שהתאימו לעמוד השדרה התחתון של שמעון. נורת מקלט ירוקה הבהבה בין החיווטים.

דמה של נועה קפאה. המכניזם התחיל להתרומם. נקודות זעירות דחפו דרך פתחים כמעט בלתי נראים בבד. אם שמעון היה נשאר שם, הן היו נכנסות לגבו בזמן שהתרופה שמרה אותו מחוסר הכרה.

הוא הביט מכיסא הגלגלים. "הם הרעילו אותי."

נועה מצאה כמה מצברים כמעט מרוקנים שהכילו נוזל צלול.

דלת חדר השינה נפתחה. ד"ר קרסני עמד בצד השני. הוא לבש מעיל כהה ואחז בשלט קומפקטי בידו האחת. אקדח מושתק נח בידו השנייה.

"היית צריכה לקבל את האבחנה," אמר.

קרסני הרים את הנשק. נועה חטפה את מתקן העירוי הפלדה שלצד הכיסא של שמעון ונפנפה אותו בשתי ידיים. המוט הכה בפרק ידו של קרסני. האקדח נפלט לכיוון התקרה. שמעון הניע את הכיסא קדימה בעוצמה, מרסק את משענת כף הרגל הכבדה בברכיו של קרסני. הרופא נפל אל מסגרת הדלת. נועה היכתה שוב בזרועו. הנשק החליק מתחת לשידה.

"לכי," פקד שמעון.

נועה תפסה את השלט ודחפה את הכיסא למסדרון. שני שומרי אבטחה עמדו ליד המדרגות. ההקלה נמשכה פחות משנייה. אף אחד מהם לא שאל מה קרה. שניהם הושיטו יד לנשקים. נועה סיבבה את הכיסא בעוד כדורים פגעו בקיר. דחפה את שמעון חזרה לחדר השינה ונעלה את הדלת.

"זה האנשים של עדריאל," אמר שמעון.

מכות כבדות זעזעו את הדלת. נועה הביטה סביב. "יש מילוט אחר?"

"האח."

היא נזכרה בתדרוך האבטחה של מרקו. חלקים ישנים בבית נשאו מעברים מוסתרים מתקופת המנדט הבריטי. נועה לחצה על הלוח המגולף שהצביע שמעון. קטע צר בקיר נפתח. המעבר שבעד היה בקושי רחב מספיק לכיסא הגלגלים. היא דחפה אותו בעוד דלת החדר התרסקה מאחוריהם.

המעבר צנח בתלילות. ראשו של שמעון נפל על הכיסא, שאריות התרופה המרדימה הכבידו עליו להישאר בהכרה.

"דברי אלי," אמרה נועה.

"על מה?"

"כל דבר."

"אמרת שאני דרמטי."

"אתה כן."

"ירו עליי בחדר השינה שלי."

"ואיכשהו אתה עושה מזה עניין של המוניטין שלך."

צחוק חלש נפלט ממנו. הוא נהפך לגניחה. לבו דפק מהר מדי. נועה דחפה חזק יותר.

"תישאר אתי."

"עדיין לא שאלתי."

"מה?"

"אם תישארי."

"תשאל כשנהיה בטוחים."

"אני עלול להיות מחוסר הכרה עד אז."

היא הגיעה לדלת פלדה בקצה המעבר. סקנר ביומטרי נצבע לצדה. נועה הצמידה את ידו של שמעון לזכוכית. המנעול נפתח.

חדר המיון המחתרתי הכיל חמצן, תרופות חירום, ציוד מעקב ומיטת ניתוחים. נועה העבירה אותו בכל כוחה. דופקו היה לא קצוב באופן מסוכן. היא חברה חמצן, החלה נוזלים תוך ורידי, ולקחה בדיקות דם. בלי לדעת את החומר המדויק, היא יכלה רק לתמוך בנשימה ובמחזור הדם.

עיניו של שמעון נפתחו קצרות. "נועה."

"אני כאן."

אצבעותיו חפשו עד שהניחה את ידה בתוך ידו. "תישארי."

"זו לא הדרך שהיית צריך לשאול."

"אז תני לי להחלים ולעשות את זה נכון."

אזעקת המוניטור צרחה. גופו נדם. הקצב נעלם.

"לא." נועה התחילה לחיצות לב. היא החזירה זרים לחיים מתחת לאור פלואורסצנטי של בתי חולים. היא דיברה בקור רוח למשפחות שכולות ורשמה דוחות אחרי שכל אמצעי אפשרי נכשל. זה היה שונה. זה היה שמעון. הגבר שכיסה אותה בחליפתו. הגבר שהגן על כבודה בלי להניח שהיא צריכה הצלה.

"אתה לא מת," אמרה בשפתיים חשוקות. "לא לפני שאענה לך."

היא נתנה אדרנלין תוך-ורידי והכינה את המכשיר הדפיברילטור. ההלם הראשון נכשל. נועה המשיכה בלחיצות. "תחזור."

ההלם השני הרים את גופו. המוניטור רפרף. קצב חלוש חזר. נועה הניחה את מצחה לרגע על ידו. אחר כך הרימה את הטלפון המוצפן של החירום.

מרקו ענה מיידית. "נועה?"

"קרסני ניסה להרוג את שמעון. צוות האבטחה של עדריאל מסוכסך. אנחנו בחדר המיון המחתרתי."

"שמעון בחיים?"

"כן." הקצב רעד שוב. "לעת עתה."

"תנעלי את הדלת. אל תבטחי באף אחד עד שתשמעי את הקוד שלי."

השיחה נסגרה.

מעליהם, בית אלבז הפך לשדה קרב. אנשי עדריאל תפסו את מרכז האבטחה והכריזו בתקשורת הפנימית שנועה תקפה את שמעון וחטפה אותו. שומרים נאמנים נדרשו להתנער מנשק. מי שסירב נכלא או נורה.

מרקו חזר מטבריה עם קבוצה קטנה של אנשים שנאמנותם הוכחה הרבה לפני שכסף נכנס לחייהם. הוא לא השתמש בשער הראשי. עשרים דקות לאחר שיחת נועה, אספקת חשמל חירום נכשלה בכנף המערבית. מנעוני הבית הפנימיים נפתחו. צוות מרקו נכנס דרך מעבר שירות וכבש את מערכת האבטחה קומה אחר קומה.

עדריאל ניסה להימלט דרך המוסך. הנהג הפרטי של גבריאלה חסם את היציאה ברכב משוריין. קרסני נמצא בחדר השינה של שמעון, מדמם לצד המזרן הפתוח. הוא התאושש עם האקדח, אבל נתפס לפני שהצליח להשמיד את המכניזם. השלט נשאר נעדר. נועה עדיין אחזה בו בתוך חדר המיון המחתרתי.

כשמרקו הגיע לבסוף לדלת הפלדה, נתן את הקוד הפרטי. נועה שחררה את המנעול. הוא נכנס עם דם על שרוולו ועשן מכהה פניו. ברגע שראה שמעון מחובר למוניטור, הבעתו הקשוחה נשברה.

"אמרי לי שהוא בחיים."

"הוא עצר פעם. הקצב שלו לא יציב."

מרקו התקרב למיטה. עיניו של שמעון נשארו עצומות. לכמה שניות עמד בשקט. אחר כך הסתובב לנועה. "מה את צריכה?"

נועה נתנה לו הנחיות. הסעה מאובטחת. בית חולים מחוץ לרשת אלבז. טוקסיקולוגים עצמאיים. הגנת עדים פדרלית. אף רופא מחובר לקרסני. מרקו ביצע כל הוראה.

לפני השחר, שמעון הוסע למרכז נוירולוגי פרטי בהגנה פדרלית. המכשירים המוסתרים שבמזרן נאספו שלמים.

שלושה ימים אחר כך, בחדר המתנה של מחלקת הנוירולוגיה, נועה קראה את דף תוצאות המעבדה שהרופא המטפל הביא אליה.

"טטרודוטוקסין," אמרה בקול. "בריכוזים זעירים, חזרניים, לצד אתר הפגיעה."

הרופא, אישה בשם ד"ר רונית שגיא, הנהנה. "חוסם עצבי. בכמות הזו הוא לא קטלני בבת אחת, אבל הוא חונק את התקשורת בעצב בהדרגה. בדיוק מה שהיית מצפה שיחמיר שיתוק קיים בלי להרוג את המטופל מהר מדי."

"כמה זמן זה פועל כך?"

"ככל שהמינון קטן ועקבי – חודשים. מישהו ידע מה הוא עושה."

מרקו, שעמד בפתח עם תיק ניירות, אמר, "קרסני ידע. מצאנו אצלו שתי הפקדות מחברה בקפריסין, שלושים ושמונה אלף דולר כל אחת, בתקופה שהחל לטפל בשמעון."

"מספיק כדי לקנות שתיקה," אמרה נועה.

"לא רק שתיקה." מרקו פתח את התיק. "קרסני איבד רישיון בגרמניה לפני תשע שנים. רישום רפואי מזויף. מישהו קנה לו רישיון ישראלי נקי. אנחנו עדיין מנסים להבין מי."

נועה הביטה בתוצאה המעבדה. "המזרן הגיע מאיפה?"

"חברה בשם 'מדיטק הדר'. נדמה שהיא לא מייצרת שום דבר אמיתי. רק קונה ציוד ומוכרת אותו הלאה עם סימון מזויף." מרקו הושיט לה דף נוסף. "הבעלים הרשום הוא עדריאל אלבז."

"הוא קנה את המזרן שירעיל את בן דודו."

"הוא קנה חברה שלמה בשביל זה."

בדיקה מעבדתית אישרה שהמכשירים המוסתרים סיפקו מנות קטנות חזרניות של טטרודוטוקסין בסמוך לאתר הפגיעה בעמוד השדרה של שמעון. הרעל הפריע לתקשורת העצבית, החריף את הכאב והחליש בהדרגה את שליטת השרירים. מכיוון שהתסמינים דמו לסיבוכים מהתאונה, קרסני ציפה שאף אחד לא יחשוד. הוא שינה את התרופות של שמעון כדי לשמור עליו מחוסר הכרה עמוק במהלך כל מחזור. הפגיעה המקורית היתה חמורה אבל לא מלאה.

עדריאל סידר את התאונה אחרי ששמעון סירב להתפטר מראשות "אלבז גלובל". כשההתנגשות לא הרגה אותו, עדריאל המשיך את תהליך ההחלמה כהוצאה להורג איטית. הוא ציפה לקחת שליטה כששמעון ימות. המצלמה בחדר השינה של שמעון הותקנה כדי לפקח על המכשיר ולהשחיר שם של כל מי שיחשד. התמונה של נועה דלפה כי היא התקרבה יותר מדי.

כשהוצג לו תיעוד הפעלה של השלט, קרסני הודה. עדריאל לא. הוא כינה את נועה כמנצלת מתוחכמת. ההאשמה היתה עלולה לעבוד אם נועה היתה העדה היחידה. היא לא היתה. המכשיר הרפואי החזיק רשומות ייצור. הצילום הראה את קרסני נכנס לחדר שמעון בלילה. מסמכים פיננסיים חברו את עדריאל לחברת הקש. דם ורקמה ששמרה נועה הקימו את ציר הזמן של ההרעלה.

שמעון נשאר מאושפז שבעה שבועות. השניים הראשונים היו ברוטליים. לחץ הדם שלו החליף בלי אזהרה. עוויתות רעדו ברגליו. כאב צורב נדד בעצבים שנחלשו גם מהפגיעה וגם מהרעל. לילות אחדים ביקש מנועה להעלות את תרופת ההרגעה. היא סירבה.

"אני צריך שינה."

"אתה צריך שינה בטוחה."

"אני לא יכול עוד לילה כזה."

"אתה יכול."

הוא זעם בה. "את נהנית לפקד עליי."

"בלי מידה."

שפתיו כמעט חייכו לפני שעווית נוספת שלקחה את נשימתו. נועה נשארה לצדו עד שחלף.

היחסים ביניהם השתנו באיטיות. בווילה היא היתה האחות שלו והוא היה החולה שנלחם בתלות. בבית החולים, מומחים עצמאיים שלטו בטיפולו. נועה נשארה כי שמעון בקש ממנה – לא כי חוזה דרש זאת. היא קראה לצדו כשלא הצליח להירדם. הוא הקשיב כשסיפרה על אביה. היא למדה אילו שתיקות משמעותן כאב ואילו פחד.

ערב אחד שמעון מצא אותה בטרקלין המשפחתי הריק, מקפלת ומקפלת מחדש מגבת שלא היה בה צורך, רק כדי שידיה יהיו עסוקות בדבר. הוא ניווט את הכיסא לצדה.

"מי פגע בך?"

נועה הניחה את המגבת על הברכיים שלה. "זה נשמע כמו איום."

"יכול להיות."

"אף אחד לא פגע בי."

"אז למה המגבת הזאת מקופלת שבע פעמים?"

היא הביטה בה, מופתעת למצוא שהיא קפלה אותה שוב. "בגלל שכמעט מתת."

הבעתו התרככה. "לא מתי."

"מתת. בערך דקה."

הוא הושיט ידו. נועה נתנה לו לקחת אותה. "שמעתי אותך," אמר.

"מה?"

"בחדר המיון."

"היית מחוסר הכרה."

"שמעתי את קולך אומר לי לחזור."

היא הפנתה מבט למגבת המקופלת. "אתה מדמיין את זה."

"כנראה."

אגודלו עבר על פרקות אצבעותיה. "אבל חזרתי."

נועה הביטה בו. "אתה לא יכול להפוך את זה לרומנטי."

"אומרים שאני דרמטי."

היא פרצה בצחוק בין דמעותיה. שמעון הרים ידו לכיוון לחייה ועצר.

"מותר לי?"

נועה הנהנה. אצבעותיו נגעו בלחייה. היא נשענה לכיוונו. הנשיקה הראשונה שלהם היתה שקטה. בלי דחיפות. בלי טענה.

כשנפרדו, שמעון נח מצחו במצחה. "את לא אחראית לטיפולי יותר."

"אני יודעת."

"אז אני שואל נכון."

לבה דפק מהר. "שאל."

"תישארי."

נועה חייכה. "זו עדיין לא שאלה."

"תישארי?"

"ללילה?"

"כל עוד להישאר תהיה הבחירה שלך."

"כן."

ההחלמה הגיעה בסנטימטרים. ראשית, שמעון השיב תחושה עקבית בכף הרגל הימנית. אחר כך תנועה בשתי אצבעות רגל. בפעם הראשונה שזה קרה, הוא הביט בשקט. נועה חיכתה בצד שולחן הטיפולים.

"עוד," אמרה.

אצבעות רגלו זעו. שמעון כיסה את פניו בידו אחת, אצבעותיו נלחצות על עיניו חזק מספיק להשאיר סימן אדום על המצח.

נועה נחה ידה על כתפו. "צדקת."

"על מה?"

"גופך לא היה גמור."

"לא."

ידו כיסתה את ידה. "גם לא חייי."

שלושה חודשים אחר כך שמעון עמד בין מקבילים. רגליו רעדו מתחתיו. זיעה נקוותה ברקותיו. שני מטפלים נשארו קרוב, אבל הוא סירב לתמיכתם.

נועה חיכתה בקצה. "בוא הנה."

"מאוד שליטית."

"אתה אוהב את זה."

"אני סובל את זה."

הוא הזיז כף רגל אחת. אחר כך השנייה. הצעדים היו קטנים ולא אחידים, אבל השתייכו לו.

בתחילת הקיץ, שמעון יכל ללכת מרחקים קצרים עם מקל. התיק הפלילי נגד עדריאל וקרסני נהיה פומבי. עיתונאים הקיפו את בית המשפט המחוזי בנצרת בבוקר דיון הקדם-משפט.

נועה הגיעה בנפרד, לבושה בשמלת קרם תחת מעיל כחול כהה. בעת שהתקרבה לכניסה, קרן חסמה את דרכה.

"נהנית מזה, לא?" אמרה קרן.

נועה עצרה. "מה נהנתי?"

"להפוך מפורסמת. להיכנס למשפחה. לשכנע את שמעון שהצלת אותו."

מצלמות הסתובבו אליהן.

קרן הרימה קול. "היית אחות פרטית בלי כלום. עכשיו את חייה בעולם שלו."

נועה הרגישה את השיפוט הישן מאחורי כל מילה. היא יכלה ללכת משם. במקום זה הפנתה את פניה לקרן.

"את עדיין לא יודעת מה ההבדל בין אהבה לבין הזדמנות עסקית," אמרה נועה. "זה חבל, כי זה היה חוסך לך כמה השפלות ציבוריות."

קרן נפתחה לענות ולא מצאה מילים. העיתונאים גיחכו.

קול הגיע מאחורי העיתונאים. "היא גם הסיבה היחידה שיש לי חיים לבחור בהם."

הקהל נפתח. שמעון צעד קדימה עם מקל. מרקו נשאר כמה צעדים מאחור, אבל אף אחד לא נשא את משקלו. כל המצלמות הורמו. קרן הביטה. חודשים קודם היא לעגה לנועה בפרוזדור אלבז בעוד שמעון ישב דומם בכיסאו. עכשיו הוא חצה את הכניסה על רגליו שלו. לאט. בכאב. בפומבי.

הוא עצר לצד נועה. "אתה צריך להיות בפנים."

"שמעתי מישהי מעליבה את האישה שאני אוהב."

"טיפלתי בזה."

"אני יודע." הוא פנה לקרן. "זה מה שלא הבנת לעולם. נועה אף פעם לא נזקקה לשמי בשביל להעיד את ערכה."

פני קרן נטלו גוון חיוור.

שמעון הביט במצלמות. "'אלבז גלובל' מקימה קרן עצמאית לייעוץ חולים, ממומנת מנכסים שהוחזרו מהחשבונות המזויפים של עדריאל. שבעה מיליון שקל בשנה הראשונה. נועה גבאי תעמוד בראש הפיקוח הקליני שלה."

נועה הביטה בו. "מה עשית?"

הוא הנמיך קול. "את יכולה לסרב."

"הודעת על זה לעיתונות."

"הודעתי על ההצעה."

כמה עיתונאים פרצו בצחוק. נועה ניסתה לא לחייך. "עדיין דרמטי."

"זו תשובה שלילית?"

"זו שיחה."

"טוב."

עדריאל וקרסני קיבלו לבסוף הסדרי טיעון. עדריאל נדון לשתים-עשרה שנות מאסר ולקנס של עשרים ושניים מיליון שקל, ואיבד את תפקידו בחברה ואת זכויות הירושה. קרסני נדון לתשע שנים ואת רישיונו הרפואי שלל לצמיתות. נועה לא נכחה בגזר הדין.

שנה אחת לאחר הלילה שבו פתחה את המזרן, נועה עמדה בגן המחודש של בית אלבז. שמעון הוריד את עמדות האבטחה הדומות למבצר מהשטח הפנימי.

פרחי בר הקיפו את השביל לכיוון הכנרת. נועה לבשה שמלה ירוקה כהה שזזה בעדינות סביב גופה. שמעון התקרב עם מקל. הוא עדיין השתמש בו בימים קשים.

כשהגיע אליה, הוא הגיש קופסת קטיפה קטנה. נועה עצרה.

"אתה עומד קרוב מדי למזרקה."

"בחרתי את המיקום בקפידה."

"מרקו מסתתר בקרבת מקום עם צלם."

"הוא לא."

מצלמה נקשה מאחורי שיח. שמעון עצם עיניים. "אמרתי לו בפירוש לא לעשות את זה."

נועה פרצה בצחוק.

הוא פתח את הקופסה. בפנים לא היה היהלום העצום שציפתה. היתה טבעת זהב פשוטה עם אבן תכולה עמוקה, בצבע הכנרת בשעת בין הערביים.

"אמא שלי חבשה את זה כשהגיעה לישראל," אמר. "אבא שלי נתן לה עושר. היא אמרה שהטבעת הזכירה לה שהביאה את כוחה שלה לנישואין."

שמעון התכפף בעדינות על ברך אחת.

נועה הושיטה ידה בבת אחת אליו. "אני יכול לעשות את זה," אמר.

"אני יודעת."

זו היתה הסיבה שהניחה לו.

הוא הביט בה מעלה והחזיק את הטבעת ביניהם. "נועה גבאי, תבני אתי חיים שאף אחד מאתנו לא יצטרך לשרוד?"

"כן," אמרה.

הוא החליק את הטבעת על אצבעה. כששמעון קם, נועה לא נשאה את משקלו. היא פשוט הציעה את זרועה. הוא קיבל אותה. יחד, הם הלכו לכיוון הכנרת. צעדיו עדיין היו לא מושלמים. הרוח נדה על פני המים, נושאת ריח של פרחי קיץ לתוך הגן.