נותרו שבע דקות לרכבת, ודני כבר התחרט שלא עצר את מיכל בזמן.
— אמרתי לך, אל תתקרבי אליה! עוד נפספס את הרכבת בגללך, ואת כל החופשה בקפריסין.
בכיכר הקטנה מול תחנת הרכבת המרכזית בחיפה, שיחקו לה שני גורי חתולים שחורים. אחים. שתי נשמות קטנות שבאור הבוקר נראו כמו מלאכים שנפלו בטעות מהשמים. אולי זה באמת כך? בני אדם הרי לא ממש יודעים איך מלאך נראה. התרגלנו לחשוב שמלאכים נראים כמו אנשים. אבל מי אמר שלא בדיוק כך — בדמות של גור חתול שחור, שאף אחד לא שם לב אליו?
כי באותו בוקר, אף אחד לא התייחס ל"פחמים" הקטנים הללו. "נו, חתולי רחוב, מה יש להסתכל?" — חשבו העוברים ושבים, רצים לעסקים דחופים משלהם. בכל פעם שהגורים שמעו צעדים מתקרבים, הם נדמו וקפאו במקום, מביטים בתקווה על העובר. כאילו ציפו שמישהו ייקח אותם בעדינות אל העולם שלו.
וכשהצעדים דעכו בין צפירות הרכבות הנכנסות והיוצאות, הגורים חזרו לשחק, מתאמנים בציד, מחזקים את הקשר בין האחים. אחרי משחקים כאלה הם היו הולכים למכולת הזבל הקרובה, מחפשים משהו שמריח טוב בשביל לאכול. פעם האמא שלהם הייתה מביאה להם אוכל. עד שיום אחד היא הלכה ולא חזרה. שבוע שלם עבר מאז. הגורים נאלצו להילחם על החיים בעצמם, אף שהם לא היו מתנגדים אם מישהו היה עוזר להם. למשל, אנשים.
אבל אנשים… כמה פעמים הם שמעו מהם את אותן מילים מוזרות: "אל תיגעי בהם, הם מביאים צרות!" קודם סבתא זקנה, שבפאניקה תפסה את ידה של הנכדה והרחיקה אותה מהגורים השחורים. אחר כך אמא צעירה, שהכתה בכף ידה על אצבעות הבן הקטן שרצה למשש אותם. היו גם אחרים, שהתרחקו מהחתולים כאילו הם מצורעים, ואפילו שינו את המסלול הרגיל שלהם.
ועכשיו שוב, אותו הדבר.
— אל תיגעי בהם, הם מביאים צרות! — צעק דני לחברתו.
אבל מיכל לא יכלה לעשות עם זה כלום. היא נעמדה, הביטה בשני כדורי הפרווה משחקים זה עם זה. אחר כך הניחה את התיק על הקרקע והלכה ישר אליהם, בעוד הגורים "מהפנטים" אותה במבט. מיכל עדיין לא הייתה אמא, אבל האינסטינקט שלה אמר לה שה"ילדים" הקטנים האלה צריכים גם הם חיבה ואהבה. היא לא יכלה לעבור על פניהם.
— מיכל, את שומעת אותי בכלל? — צעק דני בפעם השנייה, הפעם בקול יותר רם ובכעס ברור. הוא הניח את התיק והתרמיל שלו על הספסל והלך במהירות אליה.
— אל תיגעי בהם, בבקשה. בואי נזוז, אנחנו נפספס את הרכבת!
אבל מיכל עשתה בדרכה. היא התקרבה לגורים, ליטפה אחד ואז את השני, ו… בפעם השנייה באותו הבוקר היא לא יכלה לעשות עם זה כלום. היא הרימה את שניהם, חיבקה אותם לחזה, נהנית מהנהמות השלוות שלהם.
— מיכל, מה את עושה? למה את נוגעת בהם? את לא יודעת?
— מה אני צריכה לדעת?
— הם מביאים צרות. עכשיו בטוח יקרה לנו משהו רע.
— שטויות. איך גור חתול יכול להביא צרות? לדעתי, אנחנו, בני האדם, הופכים אותם למסכנים כשאנחנו לא שמים עליהם לב.
דני שתק, ואז נזכר:
— אנחנו נפספס את הרכבת.
— אז למה אנחנו עומדים? בואי נלך.
— עם הגורים? — התפלא דני כשהבין שמיכל לא מתכוונת להיפרד מהם.
— עם הגורים.
— מיכל, בשביל מה?
לשאלה המטופשת הזאת היא בכלל לא ענתה, רק נחרה בקול. "מה זאת אומרת בשביל מה?! יש מלא סיבות: לדאוג להם, לאהוב אותם, לטפח אותם."
נותרו חמש דקות לרכבת, ודני כבר התחרט שלא עצר את מיכל.
— אמרתי לך, לא לגעת בהם! עוד נפספס את הרכבת.
אחר כך הוא נתקל במישור, נפל, קם מהר וכשחיכך את הברך הפגועה הסתכל בחשד על הגורים שבזרועות מיכל. בקול הוא לא אמר כלום, אבל בפנים… בפנים הוא חשב שאותם אנשים שאומרים שחתולים שחורים מביאים צרות — צודקים. בעיקר סבתו, שתמיד אמרה לו את זה וסיפרה סיפור מפחיד לפני השינה, שבגללו ילד קטן בשם דני היה רואה חלומות מבעיתים וצועק בשנתו. אבל מה הוא יכול לעשות עכשיו? הוא אהב את מיכל, אהב אותה מאוד. ולא רצה להתווכח איתה לפני חופשה שכולם המתינו לה. אז השלים עם זה.
— חכי, חכי! — צעק דני לפקידת הרכבת שעמדה לסגור את הדלת.
— מה אתם צריכים? — ענתה היא בחדות.
— יש לנו כרטיסים לרכבת הזאת!
— מראים.
— מה מראים? — לא הבין דני.
— את הכרטיסים שלכם…
הבחור הניח את התיק והתרמיל על הרציף והתחיל לחפש בציוד. אחרי דקה הפקידה לא יכלה יותר:
— בסדר, תעלו לקרון, אני אבדוק אחר כך. צריך לזוז. אתם זוכרים את המקומות שלכם?
— כן.
היא הכניסה אותם לקרון, הציצה בגורים, סגרה את הדלת, והרכבת זזה.
— רואה, לא פספסנו! — אמרה מיכל כשנכנסו לתא שלהם.
— יכולנו לפספס… — מלמל דני בכעס, אבל כשהביט במיכל לא הוסיף כלום.
הוא באמת היה שמח שהם הספיקו, ושעכשיו יוכלו להגיע בשלום, בלי הפתעות, ליעד — צימר קטן בעין בוקק, קרוב לים המלח. הוא קנה את ארבעת המקומות בתא, כדי שלא יצטרכו לשבת עם איזה טרחן או, גרוע מזה, שתיין.
אחרי חצי שעה דפקו בדלת, ובמקום עמדה הפקידה.
— עכשיו תראו!
— מה בדיוק? — לא הבין דני, התרומם מהמיטה התחתונה ופגע בראשו בעליונה.
— מה זאת אומרת מה? הכרטיסים שלכם. חשבתם ששכחתי אתכם?
— סליחה! עכשיו אני מוציא.
— קניתם את כל התא?
— כן, — התבייש דני, מבין מה הפקידה חושבת כשהיא מסתכלת על שני הצעירים.
— אז צריך את כל ארבעת הכרטיסים, — ענתה בקור רוח.
הבחור תפס את התרמיל והתחיל לחפש בתוכו.
— עוד רגע, אני מוציא… איפה הם בכלל…
אחרי חמש דקות הפקידה כבר לא חייכה, דני היה אדום מהמתח, ומיכל הביטה בו מבולבלת. "אולי באמת הוא שכח?" היא ניסתה להיזכר בבוקר הזה. הם עמדו בפרוזדור, על המזנון המלבין נח המעטפה עם הכרטיסים, דני לקח אותה לידיו… "לא, הוא לא שכח. היא ראתה בבירור שהוא לקח את המעטפה. אז למה הוא לא מוצא אותה?"
— מיכל, את יודעת איפה הכרטיסים? — שאל דני.
— אתה לקחת אותם מהמזנון!
— תבדקי בתיק שלך, בבקשה. אולי נתתי לך בטעות. הכל קורה.
מיכל נאנחה והתחילה לחפש בתיק: דרכון, מגבונים לחים, תיק קוסמטיקה, מטען לטלפון, אוזניות בלוטות', מסטיק, משקפי שמש, פנקס ועוד הרבה דברים. דני באותו זמן שפך את כל תכולת התרמיל על המיטה ועבר לתיק של מיכל.
— בסדר. אני אחזור בעוד חמש דקות, — אמרה הפקידה ועזבה את המחלקה. — תקוו שתמצאו את הכרטיסים.
כשהפקידה עזבה, דני מיד התפרץ:
— אמרתי לך שלא צריך לגעת בחתולים השחורים האלה. עכשיו יורידו אותנו בתחנה הבאה כמו "ברנשים" בלי כרטיס, ולא נגיע לצימר.
— דני, נמאס לך מהשטויות האלה? מה קשר לגורים לאובדן הכרטיסים? חיפשת טוב בתיק?
— לא, אני לא יכולתי לשים אותם בתיק. אני שם דברים חשובים רק בתרמיל.
דני דחף את התיק הפתוח מתחת למיטה וחזר לתרמיל, בוחן אותו מכל הצדדים. "אולי יש איזה חור וזה נפל משם?"
כשהפקידה חזרה לתא, דני נרעד והביט בה במבט מתחנן.
— נראה שהשארנו את הכרטיסים בבית. אפשר לעשות משהו?
— אתם מציעים שוחד? לי?
— לא, לא, — התבלבל הבחור. — תראי, איך יכלנו לתפוס תא שאינו שלנו? זה אומר שבוודאי קנינו כרטיסים. פשוט אבדנו אותם איפשהו. תביני אותנו.
— בלי כרטיסים אני לא יכולה להשאיר אתכם. סליחה. כשנתקרב לתחנה הבאה, אני אבוא ואלווה אתכם ליציאה.
היא הוסיפה:
— צריך לבדוק אם לקחתם כרטיסים לפני שעולים. לשים אותם, למשל, בכיס הפנימי שלא יאבדו.
"נכון! הכיס הפנימי…" דני תפס את התרמיל, פתח את הרוכסן של הכיס הפנימי ששכח ממנו לגמרי, ותקע שם את ידו. אבל הכיס היה ריק.
— בסדר, תאספו בינתיים את החפצים, — הפקידה הצביעה על הערמות על המיטות ועזבה את התא בטריקת דלת.
דני הפנה מבט חשדני לגורים השחורים, שהם, כמו שהבינו משהו, הסתתרו מאחורי גבה של מיכל.
— אל תחשוב להאשים אותם! פשוט תגיד שכחת את הכרטיסים בבית.
— לא, אני זוכר שלקחתי אותם.
— אם לקחת, אז הראה.
דני הבין שמיכל מתלהגת עליו, חוזרת על מילות הפקידה, ולא ענה. הגורים, כשהרגישו שהסערה חלפה, חזרו לשחק ביניהם.
— דווקא עכשיו… — נאנק דני.
— לא תנהם. הם ילדים. גם לילדים שלך תגיד ככה?
דני שתק והמשיך לאסוף את הדברים לתרמיל. מיכל המשיכה לסדר את ה"חיוני" בתיק הקטן שלה. ובינתיים הגורים נלהבו עד שאחד מהם, בברחו מהשני, קפץ לתוך התיק הפתוח, ואחריו קפץ אחיו. התחיל מריבה.
— מיכל, תוציאי אותם!
— תני להם לשחק.
— יש שם דברים!
— אל תפחד, הם כבר אכלו, לא יאכלו כלום.
— לא יאכלו, אז יהרסו.
דני התכפף, שלף את התיק מתחת למיטה וקפא. הגורים, בשריקות עצבניות, משכו ביניהם מעטפה לבנה, שניהם נשוכים בה מכל הצדדים.
— זה… לא יכול להיות!
הוא בקושי שלף מהגורים הקטנים את המעטפה, הציץ בתוכה ונשם לרווחה:
— הנה, הכרטיסים שלנו! מיכל, נמצאו!
— תודה לאל.
באותו רגע נכנסה הפקידה לתא.
— תרדו בתחנה הבאה.
— אנחנו ממשיכים! — אמר דני.
— לא הבנתי.
— הנה הכרטיסים.
הפקידה בדקה היטב את המסמכים, אבל לא מצאה שום פגם. חוץ מאחד…
— ומה אלה החורים המוזרים?
— אה, זה… זה הגורים עבדו עליהם.
הפקידה הסתכלה על הכרטיסים המנוקבים, ואז על שני הגורים שישבו עכשיו בשקט בחיק מיכל. למען האמת, היא הכירה את זה היטב. גם לה היו חתולים שפעם נגסו בתעודת הזהות שלה. היה צריך להחליף.
— בסדר. דרך צלחה! — היא החזירה את הכרטיסים ועזבה.
מיכל ניגשה לדני, חיבקה אותו.
— נשאיר אותם?
— בלי שום ספק.
כשהגיעו לצימר בעין בוקק, מיכל לא בזבזה אפילו יום אחד. באותו ערב, בשולחן הקטן של הצימר, פתחה את התרמיל שוב, הוציאה מחברת, ורשמה בעמוד הראשון: "נוקטורן ומים", שני השמות שבחרה לגורים. בבוקר למחרת היא התקשרה למרפאה וטרינרית בעיר הקרובה, קבעה תור לחיסונים ושבב זיהוי — עלות של שמונה מאות ושבעים שקל, ששילמה מכרטיס האשראי שלה בלי לשאול את דני. היא רשמה את שני הגורים על שמה בלבד במאגר הארצי לשבבים, לא על שם שניהם, כי — כך הסבירה לו, בלי זעם — אם יום אחד תתפרק הקשר הזה, היא לא רוצה שמישהו יחליט בשבילה מה קורה לנוקטורן ומים.
דני לא התווכח. באותו ערב, כשמיכל כבר ישנה והגורים התכרבלו ביניהם על השמיכה למרגלות המיטה, הוא קם, לקח את תעודת החיסון מהמזנון ותלה אותה על קיר הצימר, ליד המעטפה המחוקה עם הכרטיסים המנוקבים ששמרה כמזכרת. הוא עמד רגע מול שני הדפים, ואז החזיר יד לשמיכה ולטף את הראש הקטן של נוקטורן, שנרדם בלי להתעורר.
