ברונו היה אמור לחזור ביום שני למכלאה. כבר סידרתי הכול מול העמותה שמטפלת בכלבים משוטטים, ואפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה את הדקירה של הבושה: הייתי ממש מוכנה לזה.
הוא היה ענק של חמישים ואחד קילו, מין תערובת עם פיירינאיס מאונטיין דוג אי שם באילן היוחסין שלו — פרווה כמו שלג שנערם על גדר, כפות רגליים כמו את, ומבט שתמיד הרגיש כאילו מסתתר בו משהו שהוא לא רצה לחלוק איתי. שלושה שבועות הוא הפך את הבית שלי בשכונת התקווה לשרשרת אחת ארוכה של בהלות. לא כמו הכלבים האלה שקורעים נעליים או מייללים כל הלילה. ברונו לא שבר כלום. לא נבח סתם. הוא עשה משהו אחר.
הוא ברח.
גדר של שני מטר? הוא מצא את הנקודה שבה האדמה התרככה אחרי גשם והתחיל לחפור. עד שהספקתי להבחין, כבר נפער מתחת לרשת בור בדיוק בגודל הכתפיים שלו. שער חצר סגור? הוא למד להזיז את הבריח הצידה. ברצינות. הוא ניגש אליו, דחף את האף למתכת, משך, דחף שוב — ופתח אותו כאילו עשה את זה כבר שנים.
בכל יום שישבתי בעבודה בעירייה הוא מצא דרך החוצה. ובכל יום התקשרו מהעמותה להגיד שאספו אותו, כמה רחובות משם: מלוכלך, מותש, לפעמים עם שריטות פתוחות בכפות הרגליים, מדי פעם צולע — כאילו חזר עכשיו ממסע שאף אחד לא אמור לעשות לבד.
הדוחות הצטברו. גם החרדה שלי. הכי גרוע לא היה בכלל הכסף. הכי גרוע היה התחושה שאני מפסידה במשהו.
"הוא לא רוצה להיות פה," אמרתי בערב אחד לאחותי שירה, ליד שולחן המטבח, עם הרדיו דולק חלש ברקע וחצי מפית שוקולד ביניהן. "הוא מהכלבים האלה שתמיד בורחים. זה לא הכלב שלי."
שירה לא אמרה כלום. היא הביטה בברונו, ששכב בפינה — עם אוזן אחת מופנית אלינו, אבל שאר הגוף שלו במקום אחר לגמרי, בעולם משלו.
"אולי," היא אמרה בזהירות, "הוא פשוט מחפש משהו."
בזמנו דחיתי את זה. כשאת מותשת, הכול נראה פשוט: כלב הוא או שלך, או לא. הוא או אסיר תודה, או מקרה בעייתי. הייתי עייפה מדי בשביל לחשוב עוד.
אבל אתמול היה שבת. ואני הייתי בבית.
הפעם הלכתי איתו.
בעשר בבוקר ברונו התחיל להסתובב במסדרון הלוך ושוב, כאילו מישהו דוחק בו. הוא עצר ליד הדלת, יילל, שרט אותה בכפה, הסתובב אליי והביט בי כאילו רצה לומר: בואי. עכשיו. חייבים.
עמדתי שם עם כוס קפה והרגשתי הכול מתכווץ בפנים שוב סביב אותה מחשבה: עוד רגע הוא ידהר ויעלם שוב.
ואז זה חדר אליי: אם ככה או ככה אני מחזירה אותו, אני יכולה לפחות פעם אחת לברר לאן זה שהוא כל כך עקשן ללכת אליו.
פתחתי את הדלת.
"בסדר," אמרתי בקול רם. "אבל הפעם אני באה איתך."
ברונו לא רץ לגינה הציבורית שבהמשך הרחוב. לא רדף אחרי חתול. הוא הצמיד מיד את האף לקרקע והתחיל ללכת — ישר קדימה, מהר, עם ריכוז שהקפיא לי את הדם, כי זה לא נראה כמו טיול. זה נראה כמו משימה.
הוא הלך המון זמן. חצינו כמה רחובות. אחר כך עוד כמה. נשארתי מאחור, כי הוא היה גדול ובטוח בדרך שלו, ואני הייתי מישהי שעד אז חשבה שהחיים שלה תחת שליטה. התברר שלא הכול תחת שליטה.
הגענו לכביש המהיר. קפאתי במקום, הלב דפק לי בחזה: אתה לא באמת מתכוון לקחת אותי לשם.
הוא לקח אותי. חיכה לרווח בתנועה והתפרץ קדימה כאילו הכביש הזה הוא חצר האחורית שלו. כמעט שברתי את הרגליים בניסיון להדביק אותו, עם מחשבה אחת בלבד בראש: שלא תעז ליפול מתחת למכונית.
חצינו. אחר כך הוא צלל לתוך שיח קוצני וסבוך — קוצים בכל מקום, כזה שמיד קרעתי את המעיל וגירדתי לי את הידיים. נשפתי מכאב, קיללתי בשקט, אבל הוא לא עצר. הוא זחל למקומות שאנשים בדרך כלל לא מגיעים אליהם. כי אף אחד "סתם ככה" לא הולך לשם.
ואז הוא נעצר פתאום.
מולנו נפרשה חלקת גינון ישנה, נטושה למחצה, עם מחסן רעוע שהגג שלו קרס פנימה. ברונו דחף את הראש לתוך סדק בדלת ולחץ. משכתי את העץ הרקוב עוד יותר הצידה — ושם, על שמיכה ישנה בין אדניות חלודות, שכב כלב שני. קטן, רזה, עם תחבושת של נייר מטבח כרוכה על כף רגל שמישהו כנראה ניסה לטפל בה שם. היא הרימה את הראש ויללה, פעם אחת, חלושה.
כרעתי על ברכיי ורק אז ראיתי: ליד השמיכה מונחת רצועת כלב עם אבזם שבור, ועל הרצפה, חצי מכוסה בשק יוטה ישן, מסגרת תמונה דהויה. ילדה בת שמונה בערך, מחייכת, עם אותו כלב — צעיר יותר, בריא יותר — בזרועותיה.
מאוחר יותר, בעירייה, הסתבר הסיפור. המשפחה שהחזיקה פעם את חלקת הגינון הזאת עברה בקיץ לבאר שבע; שני הכלבים שלהם הם השאירו אצל קרובי משפחה, אבל אלה החזירו תוך שבוע אחד מהם למכלאה — ברונו. השני, שלולה, ברח ולא נמצא מעולם. שלושה שבועות ברונו רץ שוב ושוב לכתובת היחידה שהוא עוד הכיר: המחסן הזה, שבו השאיר את אחותו, ושבו, בניגוד להיגיון, המשיך לחפש אותה.
נשאתי את שלולה הביתה בתוך המעיל שלי, עם ברונו לכל אורך הדרך צמוד אליי, הכתף שלו נלחצת ברגל שלי כאילו פחד שאאבד גם אותה.
באותו ערב התקשרתי בחזרה לעמותה — לא כדי שיאספו את ברונו, אלא כדי להגיד שאני משאירה אותו. חתמתי על טופס האימוץ שהצטבר עליו אבק על שולחן המטבח שלושה שבועות, ושילמתי את הדוח האחרון שנשאר פתוח, מאתיים ועשרה שקלים, במזומן, בקופה.
שירה הגיעה עם רצועה חדשה לשלולה ונשארה לצפות איך שני הכלבים, בפעם הראשונה בלי גדר או בריח ביניהם, מתכרבלים יחד בסלסלה. היא לא אמרה כלום על "אמרתי לך". היא גם לא הייתה צריכה להגיד.
הגבהתי מאז את הגדר בשלושים סנטימטר נוספים. לא כי אני חושבת שברונו עוד רוצה לברוח. סתם, ליתר ביטחון.
