אני המטפלת הסיעודית של גברת רבקה, ואני נכנסת לדירה שלה בשדרות כצנלסון כל בוקר בשבע, אחרי שאני מחליפה שתי אוטובוסים מבת ים. יש לי בערך שלושים וחמש דקות לפני שהיא מתעוררת, ובזמן הזה אני שוטפת כלים, מכינה לה תה נענע, ומסדרת את התרופות בקופסת הימים בשבוע. זה לא העבודה שלי לקרוא דברים שתלויים על המקרר שלה, אבל הפתק הזה היה שם כבר שבועיים, מוחזק במגנט בצורת תפוז מהכנס של קופת חולים, והוא פשוט קפץ לי לעין בכל פעם שפתחתי את הדלת להוציא חלב.
הכתב היה שלה, כתב יד עגול וקצת רועד, ובראש הדף היה כתוב "לדפנה". דפנה זאת הבת, גרה באר שבע, מגיעה בערך פעם בחודש עם הילדים, ותמיד יוצאת מהבית עם פנים אדומות. פעם אחת שמעתי אותה בטלפון עם בעלה, מהמרפסת, אומרת "אני לא יכולה יותר איתה, היא מתקשרת שלוש פעמים ביום, שואלת אם אכלתי, אם ישנתי, למה לא עניתי לוואטסאפ תוך שעה". לא התכוונתי להאזין, פשוט המרפסת קטנה והקיר דק.
הפתק היה מכתב. לא מסוג המכתבים שרואים בסרטים, עם משפטים יפים שכתובים כדי שיצטטו אותם. זה היה מכתב שנכתב באמצע איזו התקפת כעס, ואז לא נזרק. "דפנה, בתי, את בטח חושבת שאני מציקה. שאני מתקשרת יותר מדי, שואלת יותר מדי, לא נותנת לך אוויר. אני יודעת מה את חושבת עליי כשאת שמה לב שאני מתקשרת בפעם השלישית באותו יום. אבל אני לא מתקשרת כי אין לי מה לעשות. אני מתקשרת כי אני זוכרת איך היית בת שמונה עשרה, נוסעת לבד לטיול לירדן, ואני ישבתי ליד הטלפון עד שהתקשרת שהגעת בשלום. אני עדיין יושבת ליד הטלפון, דפנה. רק שאת כבר לא בת שמונה עשרה, ואני כבר לא יודעת איך להפסיק לפחד."
בפעם שבה גברת רבקה קיבלה שבץ קל, לפני שנה וקצת, אני זאת שמצאה אותה על רצפת המטבח, עם הפלאפון עדיין ביד, המסך פתוח על השיחה האחרונה עם דפנה שלא נענתה. קראתי למד"א, וחיכיתי איתה, והחזקתי לה את היד עד שהאמבולנס הגיע מבית החולים אסותא. באותו לילה דפנה נסעה מבאר שבע בשעה אחת בלילה, הגיעה למיון עם עיניים נפוחות, ולא יצאה מהחדר שלה יומיים.
מאז דפנה מגיעה יותר. לא כל שבוע, אבל יותר. ופעם, כשהיא הייתה שם, ראיתי אותה עומדת מול המקרר, מסתכלת בפתק. לא ידעתי אם היא קראה אותו כבר לפני, או אם זאת הייתה הפעם הראשונה. היא לא לקחה אותו, לא קיפלה אותו לתיק. היא רק עמדה שם כמה שניות, ואז פתחה את התיק שלה והוציאה תיקייה כחולה, מהסוג שקונים בסטימצקי, ושמה אותה על שולחן המטבח.
בפנים היו דפים: ייפוי כוח מתמשך, שהיא כבר הכינה אצל עורך דין ברמת גן, עם כל הפרטים של גברת רבקה עליו — מי יחליט על טיפולים רפואיים אם היא לא תוכל, מי ינהל את חשבון הבנק בבנק הפועלים, מי יידע איפה כל התרופות ומה המינונים. דפנה לא אמרה משפטים גדולים. היא רק אמרה, "אמא, את לא צריכה לפחד לבד יותר. יש לי את הכתובת של העורך דין, יש לי את כל המספרים, ואני מגיעה בכל פעם שאת מתקשרת, גם בשלוש בלילה." גברת רבקה לא ענתה מיד. היא הרימה כוס תה, שתתה לאט, והניחה אותה בחזרה על השולחן.
אני חזרתי לשטוף כלים כי לא רציתי לעמוד שם ולהביט, אבל שמעתי את הכיסא נזוז, ואת דפנה אומרת שהיא נשארת הלילה, ושהיא כבר התקשרה לבעלה שיאסוף את הילדים מהצהרון. הפתק על המקרר עדיין שם, מתחת לאותו מגנט תפוז. אף אחת מהן לא הורידה אותו.
