קוראים לי אילנית שדה, אני עובדת שם כבר שמונה שנים כמדריכת סיורים בבית הקברות ההיסטורי בגבעת שאול בירושלים — קבוצות של תיירים, לפעמים תלמידי תיכון בסיור לקראת יום הזיכרון. זו לא עבודה שגורמת לך לבכות כל יום, מתרגלים. אבל יש דברים שלא מתרגלים אליהם, והכלב הזה היה אחד מהם.
שמתי לב אליו בערך לפני חצי שנה. כלבלב מעורב, בז'-חום, אוזן אחת זקופה ואחת נפולה, בלי קולר. הוא היה מגיע כמעט כל יום שישי בשעות הצהריים, מסתובב בין השבילים בלי לגעת בזבל שהמבקרים משאירים ליד הקברים — ולא, זה לא שכיח, יש שם חתולים שמסתערים על כל שקית — והולך ישר לאותה חלקה, שורה שנייה מהשביל הראשי. מצבה של בחור צעיר. שוכב לידה, לפעמים שעה, לפעמים יותר, עד שאישה מגיעה. אני זוכרת שחשבתי שהיא בטח האמא, כי לאף אחד אחר אין את המבט הזה כשהוא מסתכל על קבר — כאילו הוא בודק אם משהו זז.
שאלתי אותה פעם, כשהבאתי לה כוס מים מהמזנון הקטן ליד הכניסה — יום שישי חם, אוגוסט, והיא ישבה על השביל בלי צל. "את יודעת של מי הכלב?" שאלתי. היא הביטה בי כאילו רק אז שמה לב שהוא שם כל שבוע. "לא", היא אמרה. "חשבתי שאולי שלך."
שמה נירה כהן. הבן שלה, איתן, נהרג בתאונת דרכים בכביש 1 שלוש שנים לפני זה. בן עשרים. מאז היא מגיעה כל יום שישי, לפני כניסת שבת, ויושבת עד שהשעון שלה מראה שעה לפני הדלקת נרות.
באחד הימים סיפרתי לה מה שראיתי בעצמי בלי לספר לה — שהכלב לא רק שוכב שם, הוא מגיע גם בימים שהיא לא באה, גם בימי שני, גם בימי רביעי. גנן בית הקברות, מר בוזגלו, אמר שהוא מכיר אותו כבר חודשים ואף אחד לא בא לקחת אותו. "נטוש", הוא אמר לי. "כאלה יש הרבה, רק שרוב הכלבים לא בוחרים קבר ספציפי."
זה מה שהדליק אצל נירה משהו. היא לא אמרה מילה באותו יום שישי, רק ישבה זמן רב יותר מהרגיל, והתבוננתי בה מרחוק מבעד לחלון המשרד — היא לא ליטפה את הכלב, לא דיברה אליו, רק ישבה ליד בלי לזוז, כמו שני אנשים ששותקים ביחד כי אין מה להוסיף.
בשבוע שאחרי זה היא נשארה עד שהכלב קם. ראיתי אותה קמה בעקבותיו, בלי לוקחת את התיק שלה, ופשוט הולכת אחריו החוצה מהשער הראשי. חשבתי שאולי היא סתם מלווה אותו כמה מטרים ותחזור. אבל היא לא חזרה — לא באותו יום, ולא בשבת שאחריה. סיפרה לי אחר כך, כשחזרה, מה קרה.
היא הלכה אחריו ברחוב הרכבים, אחר כך פנתה איתו לתוך שכונת קטמון הישנה, לרחוב צר עם בתי אבן ישנים וגגות רעפים. הכלב לא הביט לאחור אף פעם, אבל היא הרגישה בטוחה שהוא יודע שהיא שם. הוא עצר מול בית קטן, שהצבע עליו התקלף, גינה קדמית מוזנחת עם חבל כביסה ריק. גירד פעמיים בדלת וישב.
הדלת נפתחה. ומי שיצא היה גבר בשנות החמישים, רזה, בפיג'מה למרות שהשעה הייתה שלוש אחר הצהריים. נירה סיפרה לי שהיא הכירה אותו מיד — זה היה אבי, אביו של איתן, בעלה לשעבר, שאחרי הגירושין לפני שנתיים פשוט נעלם. לא בא להלוויה בזמנה — הגיע יום אחרי, שיכור, ואז נעלם שוב. היא לא ידעה בכלל שהוא גר בירושלים.
הוא הביט בה בלי מילה, והכלב נכנס לבית לבד, כאילו הכיר את הדרך. נירה עמדה שם דקה ארוכה, בלי לדעת אם להיכנס או לחזור על עקבותיה. הוא שבר את השתיקה: "זה הכלב של איתן. הוא הביא אותו הביתה שבועיים לפני התאונה. אמר שמצא אותו נטוש ליד התחנה המרכזית." נירה לא ידעה את זה בכלל. "אחרי שהוא מת, הכלב ברח מהבית שלי. חיפשתי אותו שבועות. לא ידעתי שהוא הולך לבית הקברות."
ישבתי איתה בשבוע שאחרי זה על הספסל ליד השער, והיא סיפרה לי מה עשתה בשבועות שבאו אחר כך. היא לא סלחה לו על המקום. אבל היא הבינה שהכלב, ששמו התברר כ"רעי", היה הדבר האחד ששניהם עדיין דאגו לו בלי לצעוק אחד על השני. היא הביאה איתה עורכת דין שהכירה מהעבודה — נירה עובדת במחלקת הנהלת חשבונות בבית חולים הדסה — וערכה הסכם משמורת משותפת פשוט על הכלב: שלושה ימים אצלה, ארבעה אצלו, לסירוגין בשבתות. לא בגלל שהיה לה חשק לראות את אבי. בגלל שרעי היה זקוק לשניהם, וזה היה הדבר היחיד שנשאר משלם.
הכינה תיק ניילון עם פתק — שעות אכילה, שם הווטרינר ברחוב עזה, מספר הטלפון שלה — והשאירה אותו אצלו ביום שמסרה לו את הכלב לראשונה מאז המפגש ההוא. לא נכנסה הביתה. עמדה בפתח, מסרה את הרצועה החדשה שקנתה, ואמרה רק: "תדאג שיאכל בזמן." הוא הנהן.
בשישי האחרון ראיתי אותה מגיעה בלי הכלב — יום שהוא אצל אבי. היא ישבה על הקבר כרגיל, אבל הפעם עם הטלפון ביד, פתוחה אפליקציית הבנק, מעבירה משהו. שאלתי מה זה, בלי לחטט יותר מדי. "פתחתי חשבון על שם הכלב," היא אמרה, כמעט צוחקת מעצמה. "מעבירה כל חודש כמה שקלים, לווטרינר, לאוכל. ככה זה לא תלוי בו שיזכור." היא סגרה את המסך וקמה, בלי לחכות שהכלב יגיע השבוע הזה.
הצפינה 2500 שקל בשנה, על נייר, על שם רעי — לא על שם אבי, לא על שמה. פשוט חשבון נפרד שהיא שולטת בו לבד. אמרה לי שזה מה שגרם לה להרגיש שהיא לא תלויה בו יותר בשום דבר. לא סלחה, לא שכחה. פשוט הפסיקה לחכות שהוא יעשה את החלק שלו נכון, ולקחה אותו על עצמה.
יצאתי מהמשרד בשבע, כמו כל יום שישי, לנעול את השער לפני כניסת שבת. ראיתי אותה מהחלון מתרחקת בשביל, התיק על הכתף, בלי להסתכל אחורה לכיוון הקבר. משהו בדרך שהיא הלכה נראה לי אחרת מהפעמים הקודמות — לא מהירה יותר, רק זקופה יותר.
