אני עובדת ברשות הנישואין בפתח תקווה כבר אחת־עשרה שנה. במשך הזמן הזה ראיתי מאות חתונות, אבל את זאת אחת אזכור עד סוף חיי — לא בגלל הזוג הצעיר, אלא בגלל הגבר שנשאר על המדרגות.
באותו בוקר הגעתי מוקדם מהרגיל. הייתי צריכה לקחת מהמזכירות חותמות לרישום החדש, כי יום קודם המדפסת התקלקלה וחצי מהתעודות נשארו לא מאושרות. בבניין היה ריח של חומר ניקוי לרצפות וטיח לח — בלילה ירדה סופה, והמרזב ליד הכניסה דלף כבר שנים. על אדן החלון במסדרון מישהו השאיר יקינתון קמל בצנצנת ריבה ריקה. אני לא יודעת למה זה נחרט לי. אולי כי רגע אחר כך ראיתי משהו שלא התאים לבוקר המשרדי הרגיל הזה.
הוא עמד על המדרגות מול הכניסה, כאילו הודבק אליהן. גבוה, בחליפה כחולה־כהה יקרה שנראתה חדשה — למכנסיים היה עדיין קו קיפול מהחנות. בידיים הוא החזיק זר ורדים לבנים, כזה גדול שהיה צריך לתמוך בו בשתי כפות הידיים. מדי כמה דקות הוא הזיז את השרוול ובדק את השעה. התנועה הזאת נראתה לי מוכרת בצורה מוזרה, כמו הרגל של מישהו שמחכה לאוטובוס, לא לכלה שלו.
השעה הייתה עשר ועשר. הטקס היה אמור כבר להתחיל.
לא התערבתי. זה לא עניין שלי, ברשות מישהו מאחר, מתעצבן, בוכה כל יום. הלכתי לשולחן שלי, סידרתי תיקים, התחלתי לבדוק פרטים של הזוגות של היום. אבל החלון של החדר שלי פנה בדיוק לאותן מדרגות, אז כל כמה דקות הרמתי את המבט מהמסמכים.
הגבר עמד ועמד. חלפו רבע שעה, אחר כך עשרים דקות. לרשות נכנסו זוגות אחרים — צוחקים, עם קונפטי בשיער, עם חמות מסדרת רעלה. מישהו פתח בקבוק שמפניה, הפקק עף לתוך השיחים ליד הכניסה. האיש הזה אפילו לא הסתובב.
לבסוף הוא הוציא מהכיס טלפון. חייג מספר. חיכה זמן רב עד שמישהו ענה — ראיתי איך הפנים שלו משתנים כששמע קול מהצד השני. קודם הקלה, אחר כך מתח, ולבסוף משהו שלא ידעתי להגדיר. הוא ירד מדרגה, קרוב יותר למדרכה, כאילו רצה לברוח מהדלת שעמד מולה.
— אנה, איפה את, כולם מחכים! — שמעתי דרך החלון הפתוח, למרות שהרוח חטפה את המילים.
אחר כך, אחרי רגע ארוך, הוא צעק משהו שלא הבנתי מיד, ורק הסוף הגיע ברור:
— אחרי עשרים שנה את אומרת לי את זה?! עכשיו, כשאני עומד פה עם ורדים?!
הוא הוריד את היד עם הטלפון לאט, כאילו שקלה עשרה קילו, והחזיר אותו לכיס.
הוא לא בכה. לא זרק את הזר. עמד, מביט בדלת העץ הכבדה, כאילו לא האמין שהיא לא רוצה להכניס אותו.
לא הייתי צריכה להמשיך לצפות בזה, באמת. אבל משהו בתמונה הזאת לא נתן לי מנוח. הוא לא נראה כמו חתן שננטש במובן הקלאסי — לא היה בו ייאוש, יותר זעם מעורב בריקנות. הוא התאסף עוד רגע, יישר את העניבה, כאילו זה יתקן משהו, ואז פשוט ירד במדרגות אל הרחוב.
הזר נשאר. הוא הניח אותו על אדן האבן ליד הכניסה, אפילו לא הביט לאחור כשהמונית שלו יצאה לדרך.
אחר כך גיליתי מהתיקים שהרישום היה אמור להתקיים בעשר. שמו היה פבל. הכלה — אנה. עדים לא הוזמנו. הפקידה שקיבלה אותם אמרה שהאישה בעת הגשת הבקשה הייתה נעדרת בעליל, כאילו במחשבותיה במקום אחר, אבל חתמה בלי היסוס. זכרתי את הפרט הזה כי במקצוע שלנו זה נדיר — כלות בדרך כלל מתקשרות שלוש פעמים, לשנות משהו, לברר, לדחות את הפרחים. אבל היא חתמה ויצאה.
למחרת הגיעה לרשות אישה. לא בשמלת כלה, אלא במעיל בהיר ונעליים פשוטות על עקב נמוך. היא נראתה עייפה אבל רגועה. אתה תיק מסמכים. אמרה שהיא מוותרת על עריכת הנישואין, מבקשת לבטל את הבקשה. זאת הייתה אנה.
הגשתי לה טופס, הסברתי שמספיק חתימה אחת. לפני שחתמה על השורה, שאלה אם אני זוכרת את הגבר עם הוורדים מאתמול. אמרתי שכן, הוא עמד על המדרגות יותר מחצי שעה.
— לפני עשרים שנה הוא נטש אותי מול אותה רשות בדיוק — אמרה, בלי להרים את המבט מהנייר. — הייתי בת עשרים ושלוש, בשמלה שאמא שלי תפרה. הוא אמר שהוא צריך לצאת לרגע ולא חזר. לפני שלושה ימים הוא התקשר, כאילו כלום לא קרה. אמר שהוא הבשיל, שעכשיו הוא מוכן.
היא חתמה על הטופס בשקט, בלי חיפזון, כאילו שמה נקודה בסוף משפט שכתבה זמן רב מאוד.
— היום הגעתי לפה לפניו. עמדתי בצד השני של הרחוב וצפיתי בו מחכה. רציתי שלפחות פעם אחת הוא ירגיש כמה זה חצי שעה.
אחר כך היא שאלה רק אם מישהו לקח את הפרחים מהכניסה. אמרתי שכן, המנקה.
— טוב — ענתה וקימטה קצת את הפה, לא אליי, יותר אל עצמה. — שיקחו.
שבוע לאחר מכן מישהו השאיר ברשות מעטפה מכותבת לאנה. מבחוץ נראתה רגילה, אבל בפנים היה מפתח ופתק קטן: "הדירה תמיד הייתה שלך. רציתי שתהיה שלך, גם אם כבר לא תרצי אותי". אנה קיבלה את המעטפה אחרי שלושה ימים, קראה את הפתק פעמיים, ואז שמה את המפתח בכיס המעיל, לא בפח. הוציאה טלפון, חייגה מספר ואמרה רק ארבע מילים:
— תודה. אסתדר לבד.
היא ניתקה לפני שהספיק לענות.
הוורדים עמדו על אדן האבן כל אותו אחר צהריים ראשון, ובערב המנקה לקחה אותם לדלי בחדר המשמרת. אף אחד אחרי פבל לא הגיע, אף אחד לא ראה אותו יותר ברשות.
אני חזרתי לשולחן שלי, לערימת התיקים הלא־מאושרים ולחותמת החדשה שעדיין הדיפה ריח של דיו. חתמתי מסמך ראשון, אחר כך שני. מעבר לחלון, אדן האבן כבר היה ריק.
