אני קורא לי עידו. שבע שנים אני נהג באוטובוס קווים ברמת גן, קו 274 – מגני חורב לרכבת ראשונה לציון, הלוך חזור, שש פעמים ביום. אני מספר את זה כי חשוב שתדעו: מה שראיתי בין רמזור לרמזור, ראיתי דרך המראה. לא ביקשתי לדעת. פשוט קרה שהמראה שלי פנתה בדיוק לכיוון החלון של הפיצרייה ליד תחנת "בן צבי", ובזמן שהאור האדום נדלק לשלושים ושתיים שניות – סופרתי אותן, יש לי הרבה זמן על הכביש – ראיתי את מה שראיתי.
אבל אני מקדים את המאוחר. תן לי לספר את זה כמו שהתחיל.
בקו שלי עלתה כל בוקר, שעה שבע ועשרים וחמש בדיוק, אישה בשם רונית. גילתי את השם כי היא עבדה בקופת חולים ליד המסוף, ופעם שכחה כרטיס עובד על המושב ואני החזרתי לה בעצירה הבאה. רונית, בת שלושים ואחת בערך, תמיד עם תיק גב ירוק ואוזניות שאף פעם לא היו מחוברות למשהו – שמתי לב כי הכבל היה קרוע. עלתה, שילמה ברב-קו, ישבה תמיד באותו מושב, שלישי מהסוף, צד חלון.
בעלה קרא לו אלון. לא הכרתי אותו אז, רק שמעתי עליו. פעם אחת רונית ענתה לטלפון באוטובוס – נדיר, היא לא הייתה מהסוג שמדבר בטלפון בציבור – ואמרה "כן אלון, אני בדרך, אל תשכח לקחת את הילד מהגן בשלוש". קול שקט, לא מריב, פשוט עייף. עייפות של מישהי שכבר אמרה את המשפט הזה עשרות פעמים.
אלון עבד כקבלן שיפוצים. את זה ידעתי כי בחודש מרץ, בערך שנה לפני שהכל התפוצץ, הוא עצמו עלה פעם אחת לאוטובוס – מקרה נדיר, הרכב שלו כנראה היה במוסך – וישב ליד רונית. גבר גדול, ידיים שרופות שמש, ציפורניים קצרות, חולצת עבודה עם כתם צבע לבן על הכתף. הוא לא דיבר הרבה. הביט בטלפון. רונית הביטה בחלון.
זה מה שראיתי מבחוץ. עכשיו, מה שקרה בפנים – את זה סיפרתי לעצמי רק אחר כך, כשכל השכונה כבר ידעה, וכשגם אני, בלי לרצות, נהייתי חלק מהסיפור.
***
רונית ואלון התחתנו תשע שנים לפני הסיפור הזה, בגן אירועים קטן ליד בת ים, עם שישים אורחים ואולם ששכרו בזול כי החתונה הייתה ביום שלישי. אני יודע את הפרטים האלה כי אחר כך, כשהכל כבר היה גלוי, רונית סיפרה לי את זה בעצמה – ישבנו, שנינו, על ספסל בתחנה המרכזית, וחיכינו יחד לאוטובוס שלא הגיע, וזה היה אחד השיחות שלא שוכחים.
היא אמרה שבשנה הראשונה הם גרו בדירה שכורה בחולון, שכר דירה שלקח כמעט הכל, ואלון היה חוזר מהעבודה מכוסה אבק גבס ומתיישב על הרצפה כי היה עייף מכדי להגיע לספה. היא הייתה מכינה לו תה, והוא היה שותה אותו ומחזיק את הכוס בשתי ידיים כמו ילד. "היו לו ידיים שלא ידעו לעשות שום דבר בעדינות חוץ מלהחזיק כוס תה," היא אמרה לי. "זה מצחיק אותי היום."
בת שלוש, בשם מיה, נולדה שנתיים אחרי החתונה. שבעה חודשים של קוליק ולילות בלי שינה. רונית הייתה מניקה בארבע לפנות בוקר מול חלון המטבח, מסתכלת על החניה הריקה. אלון היה ישן. הוא היה צריך לקום מוקדם לאתר. היא הבינה. היא תמיד הבינה.
השנה האחרונה, היא סיפרה, משהו השתנה. לא בבת אחת. אלון התחיל להתעכב. פעם בשבוע, אחר כך פעמיים, אחר כך שלוש. "האתר מסובך," הוא היה אומר, חולץ נעליים בכניסה. "הלקוח מציק." היא הנהנה, שמה צלחת במיקרוגל, חיכתה לצפצוף.
בפברואר היא מצאה קבלה בכיס המעיל שלו, לפני שהכניסה למכונת הכביסה. מסעדה ברחוב אבן גבירול, תל אביב. שני כוסות יין, פסטה, טירמיסו. סכום: מאתיים ושמונים שקל. תאריך: יום שלישי שבו הוא כביכול היה באתר עד עשר בלילה.
היא לא אמרה כלום. באותו לילה שכבה לידו והקשיבה איך הוא נושם. שקט, עמוק, רגוע. כמו מישהו שאין לו מה להסתיר.
***
בחודש מרץ היא התחילה לשים לב שהוא מריח אחרת. לא בושם – מזל כזה גורל לא נתן לה. פשוט הריח השתנה. פעם היה ריח של אבק בנייה וזיעה. עכשיו התערבב לזה משהו מנטולי. מסטיק. הוא לעס מסטיק, מה שלא עשה אף פעם בתשע שנים.
"כואבות לך שיניים?" היא שאלה פעם בארוחת ערב.
"לא. למה?"
"אתה לועס מסטיק כל הזמן."
הוא משך בכתף. "ככה. הרגל."
הרגל. אחרי תשע שנים לא צומח הרגל "ככה". רונית ידעה את זה. והוא ידע שהיא יודעת. אבל שניהם עשו את עצמם שהשיחה נגמרה.
***
ועכשיו אני חוזר לרמזור שלי, כי שם נכנסתי לתמונה בלי לבקש.
זה היה יום רביעי, שלוש וחצי אחר הצהריים. עשיתי את הסיבוב השני שלי, עומד ברמזור ליד "בן צבי", מסתכל דרך המראה כמו שאני עושה מתוך הרגל מקצועי – לבדוק את הרחוב, לא כלום מיוחד. ואז ראיתי אותו. רכב מסחרי לבן, "פורד טרנזיט" קטן, עם הכיתוב "אלון שיפוצים – עבודה נקייה, מחיר הוגן" על הדלת הצדדית, חונה ליד הפיצרייה של שמעון.
זיהיתי את הרכב כי הוא היה חונה שם כל שבוע בערך, ובכל פעם חשבתי לעצמי – שיפוצניק שאוכל פיצה כל יום, בטח יש לו קיבה של ברזל. אבל הפעם משהו היה שונה. דרך חלון הפיצרייה, מאחורי השלט הצהוב עם התמונה של מרגריטה ענקית, ראיתי שני אנשים יושבים ליד שולחן קרוב לחלון.
אלון. ואישה. שיער שחור עד הכתפיים, עגילי חישוק, ג'קט ירוק זית. היא צחקה על משהו, מטה את הראש לכיוונו. הוא חייך, נשען קדימה, ידיו על השולחן. לא נגיעה. לא משהו שהייתי יכול לצלם ולהראות לשופט. אבל היה שם משהו בזווית הגוף שלו, בדרך שהוא הקשיב לה, שגרמה לי – נהג אוטובוס זר לגמרי – להרגיש לא בנוח, כאילו ראיתי משהו שלא היה מיועד לעיני.
האור התחלף לירוק. נסעתי הלאה. שכחתי מזה עד השעה חמש, כשעברתי שוב באותו קטע ברכיבה חזרה, וראיתי את הטרנזיט הלבן עדיין שם, אבל הפעם החלונית הייתה קצת פתוחה, ושמעתי – רק שבריר שנייה, כי האוטובוס לא עוצר, נוסע – שמעתי אותו אומר "…את יודעת שאת האדם היחיד שבאמת מקשיב לי," וזהו, זה כל מה שתפסתי, כי הרמזור התחלף וזה נגמר.
לא סיפרתי לאף אחד. מה הייתי אומר? "ראיתי איש אוכל פיצה עם אישה"? זה לא פשע. אבל זה נשאר אצלי, כמו אבן קטנה בנעל.
***
מה שקרה אחר כך גיליתי בדיעבד, מרונית עצמה, כשכבר הייתה מוכנה לספר.
היא הייתה יוצאת מהעבודה מוקדם באותו יום, כי מיה חלתה בגן וגננת התקשרה. היא לקחה אותה הביתה, נתנה אקמול, חיכתה לרופא. חמותה, ורדה, הגיעה לעזור – "לכי," אמרה ורדה, "אני כבר הייתי שם, תביאי חלב ודבש." רונית יצאה. במקום ללכת למכולת הקרובה, היא הלכה לקניון הקטן שממול, כי שם היה בית מרקחת וגם חלב זול יותר בשלושה שקלים.
היא חצתה את הרחוב ליד "בן צבי" – כן, אותו רחוב, אותה תחנה – וראתה את הטרנזיט הלבן. ניגשה. דרך הזכוכית ראתה את בעלה יושב מול אישה עם שיער שחור. הוא הקשיב, מטה את הראש – אותה הטיה שהוא היה עושה כשהקשיב לה, פעם, בהתחלה, כשהרגישה שהוא האדם היחיד בעולם שבאמת שומע אותה.
היא לא דפקה על החלון. היא לא נכנסה פנימה. היא הוציאה טלפון וצילמה – את הרכב, את השלט, את שניהם דרך הזכוכית. הידיים לא רעדו. זה הפתיע אותה אחר כך, בערב, כשהכל כבר קרה.
בבית היא נתנה למיה תה עם דבש, כמו שביקשה ורדה. ורדה, שהבחינה במשהו בפנים שלה, שאלה: "מה קרה?"
"ראיתי את אלון בפיצרייה ליד הקניון. הוא לא היה לבד."
ורדה הורידה משקפיים, ניקתה אותם בקצה החולצה, החזירה. "מי הייתה איתו?"
"אישה. שיער שחור, ג'קט ירוק. אני לא מכירה אותה."
"אולי לקוחה?"
שתיהן ידעו ש"אולי" לא אומר כלום. ללקוחה לא מקשיבים בהטיית ראש כזאת.
אלון חזר בשמונה בערב. הוריד נעליים, תלה ז'קט, ניגש למקרר, שלף מיץ.
"מיה בסדר?"
"החום ירד. הרופא אמר וירוס."
"טוב."
הוא שתה מהכוס, שם אותה על השולחן. רונית כיבתה את הגז מתחת לסיר שכבר לא היה צריך לערבב.
"איפה היית היום אחר הצהריים?"
"באתר. עד חמש."
"ראיתי את הטרנזיט שלך ליד הפיצרייה בקניון בשלוש וחצי."
הוא לא הזדעזע. פשוט הפסיק ללעוס.
"זאת הייתה מיכל," הוא אמר.
השם נשאר תלוי באוויר.
"איזו מיכל?"
"מיכל. אשתו של רפי. לשעבר."
רפי – חבר הילדות של אלון, עד אחד בחתונה שלהם. רונית לא הכירה את מיכל טוב, ראתה אותה פעמיים – בחתונה של רפי ובארוחת ראש השנה לפני ארבע שנים. שיער שחור. אף דק. עגילי חישוק. כן, אולי.
"ומה עשית עם האישה של רפי במסעדה?"
אלון סיפר. לא בבת אחת, לא בצורה חלקה, מגמגם ומביט בשולחן כמו ילד שנתפס. מיכל התקשרה אליו לפני חודש. ביקשה עזרה. רפי, אחרי הגירושין, השאיר לה את הדירה – אבל הדירה הייתה במצב שאי אפשר לגור בו. צנרת דולפת, חשמל מקוצר, עובש באמבטיה. מיכל עבדה כגננת, לא היה לה כסף לשיפוץ.
"היא ביקשה שאני אבדוק מה אפשר לעשות בזול. הגעתי, בדקתי. אחר כך מצאתי צוות, סידרתי הנחה. נוסע לבדוק שלא מפשלים."
"חודש."
"כן."
"ואף פעם לא אמרת."
"לא רציתי שתחשבי דברים."
רונית צחקה. לא צחוק שמח, לא זדוני. פשוט קול שיצא כמו שיעול.
"לא רצית שאחשוב דברים. אז שיקרת על האתר. לעסת מסטיק. התעכבת."
"אני לא לועס מסטיק בגלל מיכל."
"אז בגלל מה?"
"אני מפסיק לעשן. שוב. המסטיק עוזר."
"והקבלה מהמסעדה באבן גבירול?"
"זה לא מה שאת חושבת."
"אז מה זה?"
"מיכל אמרה שהיא לא זוכרת מתי אכלה פעם אחרונה לא בבית. חבל לי היה. עצרנו אחרי שהחליפו את הצנרת. לחגוג."
"לחגוג החלפת צנרת. במסעדה. עם אשתו לשעבר של חבר שלך. בלי לספר לאשתך."
הוא שתק. היא שתקה. מיה, בחדר שלה, שרה לעצמה שיר גן.
***
הם לא ישנו כל הלילה. רונית שכבה בצד שלה של המיטה ובהתה בתקרה. אלון סיפר עוד פרטים. מיכל הייתה במצב קשה אחרי הגירושין. רפי עזב לאישה אחרת, השאיר את הדירה, אבל הדירה הייתה הרוסה. בבדיקה הראשונה גילה אלון עובש שחור על קיר האמבטיה, עד הברך. הבת של מיכל, בת ארבע, השתעלה שלושה שבועות.
"לא יכולתי לא לעזור. את מבינה?"
"מבינה. לא מבינה למה בסתר."
הוא שתק זמן ארוך. אז אמר: "כי אהבתי להיות מישהו שעוזר. ולא רציתי שזה יהפוך ל'שלנו'. רציתי שזה יהיה שלי."
***
עברו ימים. אלון סיים את העבודה בדירה של מיכל. הוא הראה לרונית תמונות – קירות לבנים, צנרת חדשה, אמבטיה נקייה.
"יפה," היא אמרה.
"כן."
היא הסתכלה בתמונות של דירה זרה וחשבה על שלה. על הסדק בתקרת חדר השינה שהוא הבטיח לתקן ולא תיקן. על הברז במטבח שצריך להחליף לגמרי. חשבה שהדירה הזרה הייתה, אולי לא חשובה יותר – דחופה יותר. עובש, ילדה חולה, צנרת דולפת. דחוף. אבל הסדק שלהם היה גם הוא ישן.
בשבת נסעו לורדה. הילדים ישבו מאחור, מיה קראה בקול ספר, ונדב – הבן הצעיר – סופר מכוניות אדומות בחלון. הרכב נסע בשקט. על הקונסולה שכבה חבילת מסטיק מנטה. אלון הושיט יד, לקח יחידה.
"שלושים ושניים יום," הוא אמר.
"מה?"
"לא מעשן. שלושים ושניים יום."
רונית הביטה בו. הוא לעס, מסתכל בכביש, ולרגע היא ראתה אותו כמו שראתה אותו לפני תשע שנים – ידיים גדולות על ההגה, שרופות שמש, מבט קשוב. היא לא חייכה. אבל היא הניחה יד על מרפקו. לשנייה. אחר כך הסירה.
ורדה קיבלה אותם עם עוגת תפוחים, קצת שרופה בקצה אחד.
"התנור משתולל," היא הכריזה. "אלון, תבדוק?"
"אני אבדוק, אמא."
הוא יצא עם מברג. הילדים רצו לחצר. רונית נשארה עם ורדה מול כוסות תה.
"נו?" שאלה ורדה.
"מה נו?"
"הסתדרתם?"
"איך את יודעת?"
"רונית. אני אמא. לא צריכה לדעת כדי לדעת."
"הוא עזר למיכל, אשתו לשעבר של רפי, בשיפוץ."
"אני יודעת. רפי התקשר אלי. ביקש שאלון יעזור. אמרתי – שיעזור."
"את… ידעת. מההתחלה."
"כן."
"וגם את לא אמרת לי."
ורדה הורידה משקפיים, ניקתה, החזירה. אותה תנועה בדיוק כמו שבוע קודם.
"חשבתי שהוא יגיד בעצמו. טעיתי."
"כולכם טעיתם."
"אולי."
***
בדרך חזרה מבת ים, רונית הביטה בכביש וחשבה על אמון. לא על בגידה – על הפרטים הקטנים. על איך מישהו מחליט בשבילך מה מותר לך לדעת. על איך "לא רציתי להעמיס עלייך" הופך לקיר שלא שמים לב אליו עד שנתקלים בו במצח.
מיה נרדמה מאחור. נדב גם.
"אלון."
"מה?"
"אל תעשה ככה שוב."
הוא הנהן, אחרי רגע. כמו מישהו ששמע באמת.
"בסדר."
"ותסתום את הסדק בתקרה."
הוא הביט בה. היא לא חייכה. גם הוא לא.
"מחר."
"היום."
***
ואני? אני עדיין נוהג בקו 274. עברתי בשבוע שעבר ליד אותה פיצרייה, ואת הטרנזיט הלבן ראיתי חונה שם, שקט, בלי אף אחד בפנים. אלון היה בפנים, אוכל פרוסת מרגריטה לבד, מסתכל בטלפון. אולי סתם הפסקת צהריים. אולי לא כל מה שאני רואה דרך המראה הוא סיפור.
אבל אני זוכר את היום ההוא, כשרונית עמדה שם עם השקית, ואת הידיים שלה שלא רעדו. וכשהאור התחלף לירוק, נסעתי הלאה, כמו תמיד. זה לא הסיפור שלי. אני רק נהג. אבל את מה שראיתי מבעד לזכוכית – את זה אני לא שוכח.
