— אדוני, מה אתה מתיר לעצמך?! — צעקה שולה כשהאיש הזר ניסה לתפוס את הכלבלב מהידיים שלה.
— זה הכלב שלי! אני מחפש אותו כבר שבוע שלם!
הכלבלב עמד ביניהם, מנופף בזנב בהתלהבות גמורה, בלי מושג שהוא הפך לגורם למלחמת עולם שלישית באמצע הפארק בגבעתיים.
שולה נהייתה אמא בגיל שלושים ואחת. לפני זה חיכתה. חיכתה שיבוא מישהו הגון, כי בעיר הקטנה בצפון שבה גדלה — נהריה, לא רחוק מהחוף — הבחורים הפנויים והמכובדים היו מצרך נדיר כמו חניה בשבת בכיכר העיר. היא לא הייתה מהסוג שנתלה על הצוואר של הראשון שבא. חיכתה לנסיך.
השנים עברו. עשרים ותשע, שלושים בפתח, וחברות כבר דיברו עליה בגלוי בקבוצת הוואטסאפ של הכיתה.
"שולי, את מחכה שהנעורים יעברו לך?"
היא לא נעלבת. יושבת מול החלון במטבח, מסתכלת החוצה על הרחוב, וחושבת: "נו, כולן נשואות. וכל היום מתלוננות על הבעלים שלהן." אבל לא בא אף אחד. לא על סוס לבן, לא בטויוטה קורולה חדשה.
עד שיום אחד הגיע לישוב איש תחזוקה, נהג טרקטור בשם אבי. בן שלושים, שרירי, שזוף, בלי הרגלים רעים חוץ מהעישון שהוא הבטיח להפסיק "בקרוב". שולה הביטה בו ומיד ידעה: זהו זה. הטרקטור הכחול שלו לא בדיוק סוס לבן, אבל מי בכלל שם לב לפרטים כאלה כשהלב דוהר.
אבי חיזר בסגנון שלו: הסיע אותה בין חלקות המטעים בשעות הערב, קטף לה חמניות מהשדה, ובלילות הבטיח לה חתונה בין ערימות החציר. הבטיח בערך שש פעמים, שבע. כשהתברר שהיא בהיריון, הוא נשא אותה על הידיים ברחוב הראשי של הישוב, מול כל השכנים. כל החברות קינאו. שולה הרגישה כמו מלכה.
"ברגע שתלדי — עושים חתונה," הבטיח כשליווה אותה למיון יולדות בבית החולים גליל מערבי בנהריה.
לחתונה לא הגיעו. כי כשהתברר לאבי ששולה ילדה שלישייה — ושלוש בנות, לא בן אחד — הוא נעלם. שלושה ימים הסתובב שיכור בישוב. כולם חשבו שהוא חוגג. הוא היה שבור. תמיד רצה בן. במקום זה — שלוש. הוא לא בא לאסוף אותה ואת התינוקות מבית החולים.
"ברח לו החתן!" צחקו החברות כשחזרה.
וזה היה נכון. הוא ארז ונעלם, לא השאיר כתובת. שולה בכתה לילות שלמים לתוך הכרית, ואז אספה את עצמה, כי עכשיו היא אמא. אמא של שלוש נסיכות משלה — כך קראה להן תמיד. מכרה את הבית בישוב, עברה לחיפה, לדודה שלה, ובעזרת הדודה ובעזרת עצמה גידלה את הבנות, שלחה אותן ללמוד.
היא נשארה לבד. כשהבנות היו קטנות לא היה לה זמן לחשוב על עצמה, ואחר כך — פשוט השלימה עם זה שהיא כבר לא תתחתן. "בשביל מה בכלל," אמרה לעצמה. אבל בחתונה של דנה, הבת הבכורה, לא הצליחה לעצור את הדמעות. בחתונה של מיכל בכתה כל כך שהיה צריך להרגיע אותה חצי שעה במסדרון האולם. ובחתונה של ליאת, הצעירה, בכתה שוב — הפעם בשקט, בפינה, כדי לא לקלקל את השמחה.
הבנות דאגו לה. לקחו אותה לבתי קפה, שלחו אותה לחופשת ספא באילת, אפילו פתחו לה פרופיל בג'ווישדייט. שום דבר לא הצליח.
"אני כבר זקנה מדי," הייתה עונה. "תעשו לי נכדים במקום, זה יספיק לי."
אבל גם עם הנכדים היו הבנות לא ממהרות — כולן עם משכנתא על הצוואר בגוש דן, וזה לא זמן להביא ילדים לעולם.
אחרי שחגגו לה שישים, הבנות ישבו וחשבו איך להחזיר לאמא שלהן קצת חיים.
"אמא, אולי תאמצי כלב?" הציעה דנה. מיכל וליאת תמכו מיד.
"בשביל מה?" תמהה שולה.
"תצאי לטיולים, תיסחפי קצת מהבית, יהיה לך יותר כיף מלשבת לבד מול הטלוויזיה."
"לא, מתוקות שלי. תודה, אבל אני חוששת שכלב לידי יהיה כלב אומלל."
שבוע אחרי השיחה הזאת חזרו הבנות לביקור ומצאו דירה הפוכה: כלבלב קטן רץ במסדרון, נובח, מחליק על הרצפה.
"אמא, מאיפה זה?! אמרת שאת לא רוצה כלב!"
"נו, מה לעשות, ללב אי אפשר לפקוד," חייכה שולה. "חוץ מזה — הוא זה שמצא אותי."
היא סיפרה איך חזרה מהסופר בשכונה, שקית ירקות ביד אחת, ואיך ליד הכניסה לבניין ישב גור רועד מקור, מסתכל עליה בעיניים מיוסרות. לא הצליחה להשאיר אותו שם.
למחרת הביאו לה הבנות כל מה שצריך — קערה, רצועה, מיטה קטנה — ולא הצליחו לעצור את הדמעות כשראו איך הקמטים בפניה של אמן כאילו נעלמים כשהיא משחקת עם "רקסי", כך קראה לו. היא זרחה. יצאה יותר, הלכה יותר, חייכה יותר.
באחד הטיולים בפארק ליד הבית רץ לעברה גבר.
"גוֹשי! גושי שלי! חשבתי שלא אראה אותך יותר!"
"אדוני, מה אתה מתיר לעצמך?!" צעקה שולה כשניסה לתפוס לה את הכלב.
"זה הכלב שלי!"
"נכון מאוד. חלמת. זה הכלב שלי, וקוראים לו רקסי, לא גושי."
"אתה חושב שאני לא מזהה את הגושי שלי? אני הוצאתי אותו בעצמי מתעלת ניקוז ליד תחנת הדלק, גידלתי אותו. גושי, בוא הנה, מותק."
הוויכוח נמשך כעשרים דקות עד ששניהם התעייפו וישבו על ספסל. הוא, אדם בשם רפי, סיפר איך הציל את הגור מהתעלה, איך טיפל בו, ואיך הכלב ברח לו לפני שבוע כשנבהל מזיקוק בחגיגת יום העצמאות של השכונה. חיפש אותו כל השבוע, בלי הצלחה.
"את מבינה, חוץ ממנו אין לי אף אחד."
"גם לי," הודתה שולה.
והיא סיפרה את הצד שלה: איך מצאה אותו רועד ליד הבניין, איך אהבה אותו מהרגע הראשון ואיך כבר לא מדמיינת חיים בלעדיו.
רפי הקשיב, שתק רגע, ליטף את הכלב.
"אם ככה — תישאר אצלך."
"לא, לא, מה פתאום. איך אפשר לקרוא לך?"
"רפי."
"נעים מאוד. שולה. תשמע, רפי, אני לא יכולה. שמת בו את כל הנשמה, ועכשיו אני לוקחת אותו ממך? זה לא בסדר, לקחת מישהו את היקר לו מכל."
"אז גם אני לא יכול לקחת אותו ממך."
הכלב, במשך כל השיחה הזאת, הביט לסירוגין בבעלים הישן ובבעלים החדשה, ליקק את הידיים של שניהם, וכמו רצה רק דבר אחד: ששניהם יישארו לידו.
"אתה יודע מה — בוא נשתה קפה. יש לי עוגת גבינה במקרר," הציעה שולה.
"בוא," הסכים רפי בלי היסוס, עוזר לה לקום מהספסל.
הם הלכו יד ביד לכיוון הבית, כל אחד שקוע במחשבה משלו, לא רוצה לשבור את השקט. שולה תפסה את עצמה חושבת שהמשיכה שהיא מרגישה כלפי האיש הזה, שלפני חצי שעה רצתה להרוג, חזקה בדיוק כמו בגיל עשרים. הראש מסתחרר, הלב דופק, הידיים רועדות.
חודש שלם הם בדקו זה את זה. טיולים יומיים בפארק עם רקסי, שיחות נפש על כוס קפה בערב, קניות משותפות בסופר השכונתי. לבנות היא לא סיפרה כלום, פחדה שלא יבינו. ביקשה רק שלא יבואו בלי להתקשר קודם, כי היא "אולי לא תהיה בבית".
יום אחד הגיע רפי מסודר, עם זר פרחים, עוגה, ושקית מזון לכלבים.
"תסלחי לי שאני לא כורע ברך, אני חושש מהברכיים," חייך רפי.
"אל תגיד לי שאתה מתכוון—"
הוא הנהן. "את מסכימה להינשא לי, ולחיות איתי בטוב וברע עד סוף ימינו?"
שולה ניסתה לבלום את הדמעות ולא הצליחה. איך עוצרים דמעות כשחלום מתגשם ממש מול העיניים?
"מסכימה!"
"האו-האו!" נבח הכלב בקול רם. עד כדי כך שמח שלא הצליח להתאפק ועשה שלולית קטנה על הרצפה.
שולה ורפי פרצו בצחוק. אחר כך הוא הלך למטבח לסדר את השולחן, והיא לשירותים להביא סמרטוט. בדרך הספיקה גם לפרוש דוגית על הרצפה — למקרה שיישנה, שיבינו.
באותו יום בדיוק החליטו שלוש הבנות להפתיע את אמא שלהן. עצרו בקונדיטוריה ברחוב הרצל וקנו את המאפים האהובים עליה — רולדת שוקולד עם קרם פרלינה.
"בואו נעשה לה הפתעה," הציעה דנה.
כשנכנסו למטבח וראו גבר זר יושב ליד השולחן, הן פשוט קפאו במקום.
"אמא, מי זה?" שאלו שלושתן פה אחד אחרי דקה של שתיקה מביכה.
בזמן האחרון התרבו הסיפורים על נוכלים שצדים נשים בודדות בגיל הפרישה — הבנות מיד חשדו.
התשובה של האמא הפתיעה אותן עוד יותר.
"תכירו, בנות, זה רפי. החתן שלי."
הבנות עמדו כמו נדבקות לרצפה, ורק מיכל, אחרי כמה שניות, פרצה בצחוק קטן ולא רצוני — צחוק שקצת התערבב עם ריגוש.
בערב, אחרי שהאבק שקע, ישבו כולם סביב השולחן — האמא, שלוש הבנות, רפי ורקסי מתחת לכיסאות. שולה סיפרה את כל הסיפור מההתחלה: הריב על הכלב, הספסל בפארק, השיחות בערבים.
"אמא, את פשוט לא נורמלית," אמרה דנה, מחייכת מאוזן לאוזן.
"מה לעשות, ללב אי אפשר לפקוד," השיבה שולה, מצמידה את הכתף לכתפו של רפי.
"האו!" אישר הכלב את דבריה, ומיד רץ לפינה שלו על הדוגית, כשגל התרגשות חדש עובר בו.
כל הנוכחים ליוו אותו במבטים ובצחוק שמילא את המטבח הקטן.
חודשיים אחר כך נחתמה הכתובה בעירייה בחיפה, בנוכחות שלוש הבנות ורקסי, שקיבל רצועה חדשה במיוחד לאירוע. רפי הביא איתו את דירתו הקטנה בקריית אתא, ומכר אותה חצי שנה אחר כך; הכסף — שמונים ואלף שקל בדיוק — שולה השקיעה, בלי לשאול אף אחד, בפתיחת חשבון חיסכון משותף על שם שניהם, הראשון בחייה שלא נפתח על שם "אמא לבד". את התעודה מהבנק היא שמה בתיקייה כחולה במגירת המטבח, ליד קערת האוכל של רקסי — ובכל פעם שאחת הבנות שואלת אם היא לא מפחדת "לתת ליד" למישהו אחרי כל מה שעבר עליה, שולה פותחת את המגירה, מראה את התיקייה, ואומרת רק: "זה שלנו. שנינו על הנייר, שנינו על החשבון. ככה זה נכון."
