אם מישהו היה אומר לי שביום שלישי אחר הצהריים רגיל, בדיוק כשהייתי שוטפת את החצר האחורית בשכונת רמת החייל בהרצליה, החיים שלי יתהפכו — הייתי פורצת בצחוק.
הייתי בפיג'מה ישנה, כפכפים בלויים ברגליים, מגב ביד. השעה הייתה ארבע וחצי. אז הפעמון צרח. לא צלצול רגיל — משהו דחוף, נמשך, כאילו מישהו נשען עליו בכוח. השארתי את המגב ליד עציץ הרוזמרין ופתחתי את הדלת.
מולי עמדה אישה. גבוהה, בעקבים שנראו כמו מהמייל של פלורנטין, שפתון אדום שלא זז מהבוקר, שיער אסוף בקוקו חלק. היא הסתכלה עליי מלמעלה למטה, מהכפכפים עד הפיג'מה המקומטת, ואז אמרה:
"את אשתו של יואב?"
"תלוי. למה את שואלת?"
היא שאפה אוויר, כאילו תרגלה את המשפט במעלית.
"אני האישה שיואב שלך מתראה איתה. כבר שנה וחצי."
שתיקה. לא של הלם — יותר כזו שבה המוח מנסה להבין אם זה בדיחה גרועה. אבל הפנים שלה היו רציניות מדי בשביל בדיחה.
"תרצי להיכנס?" שאלתי. לא ידעתי בדיוק למה אמרתי את זה. אולי כי עמדה שם, על המדרגה הראשונה, ונראתה פתאום קטנה יותר מהעקבים שלה.
היא נכנסה. התיישבה על הספה בסלון — אותה ספה שיואב קנה לפני שלוש שנים, אותה שעל גביה הוא נרדם מול הטלוויזיה כל ליל שישי — והתחילה לדבר. לא כאישה שבאה להתגרות, אלא כמי שפשוט נשברה.
"אני לא יכולה יותר. הוא משאיר הכל מבולגן אצלי בדירה בגבעתיים. הוא לא מקשיב לאף מילה שאני אומרת. הוא מבטיח ושוכח תוך יומיים. חשבתי שהוא יהיה אחר. חשבתי שהוא יהיה אחר ממה שתיארת לי… ממה שדמיינתי."
הסתכלתי עליה מדברת, ועם כל דקה שעברה הבנתי משהו: גם היא התאכזבה. גם היא, בדרכה שלה, האמינה לגרסה הטובה ביותר של בן אדם שלא היה קיים.
בשלב מסוים היא עצרה, הסתכלה בי ישר בעיניים, ואמרה בעייפות:
"באתי כדי… להחזיר לך אותו."
לא הצלחתי להתאפק וחייכתי.
"להחזיר לי אותו? זה לא חבילה שהזמנת בבלדר תוך שעתיים. ועוד משהו — ברגע שאני סוגרת פרק בחיים שלי, אין החזרות, אין 'התחרטתי', אין קבלה."
היא השפילה מבט. לראשונה לא ראיתי "את האחרת". ראיתי מישהי שגם היא, בדיוק כמוני, נפלה בפח של אדם שהיה מוכשר בלשחק תפקיד.
ליוויתי אותה לדלת. לפני שהלכה אמרתי, בלי כעס:
"את לא גזלת ממני גבר מושלם. את פשוט גילית, בדיוק כמוני, שיש אנשים שלא באמת מה שהם מראים. יש לך עכשיו הזדמנות לבחור משהו טוב יותר לעצמך."
היא עזבה. הדלת נסגרה. חזרתי למגב שהשארתי ליד הרוזמרין — אבל זה לא היה מספיק. משהו בפנים דרש יותר ממטאטא.
יואב חזר בשמונה בערב, כאילו יום רגיל. הוא הניח את התיק על השולחן במטבח, פתח את המקרר, ואז שאל בקול שגרתי: "מה בשביל ארוחת ערב?"
"עדי הייתה כאן," אמרתי.
הוא קפא. היד שלו נשארה על דלת המקרר הפתוחה. "מי?"
"את יודע מי. היא ישבה על הספה שלנו וסיפרה לי הכל. שנה וחצי, יואב. דירה בגבעתיים."
הוא ניסה להתחיל משפט — "זה לא… תני לי להסביר" — אבל לא נתתי לו להמשיך.
למחרת בבוקר התקשרתי לעורכת הדין שלי, מיכל אוחיון, שהכרתי מעבודתי כמנהלת חשבונות במפעל טקסטיל בפולג. פגשתי אותה במשרד שלה בכיכר העיר בהרצליה, הנחתי על השולחן תיקיית ניילון כחולה שבה אספתי במשך שנה, בלי שאפילו ידעתי בבירור למה, את כל התדפיסים מחשבון הבנק המשותף, את חוזה המשכנתא על הדירה, ואת מסמכי הבעלות על החנות לציוד גינון שפתחנו יחד לפני שמונה שנים ברחוב סוקולוב.
"אני רוצה גירושין," אמרתי. "ואני רוצה את חלקי בחנות. חמישים אחוז, כמו שרשום בתעודת ההתאגדות."
מיכל פתחה את התיקייה, עברה על הניירת, ואז הביטה בי. "הוא ידע שהבעלות מחולקת שווה בשווה?"
"הוא חתם על זה בעצמו. פשוט חשב שלא אבדוק."
שלושה שבועות לאחר מכן עמדתי מול יואב במשרד של מיכל, שולחן ישיבות מזוית, שתי כוסות מים שלא נגעו בהן. הוא ניסה להתעצבן, לדבר על "זכויות", על "כל מה שהשקעתי שם". מיכל שמה לפניו את החוזה, את החתימה שלו בתחתית העמוד, ואמרה בקול שקט: "התיקון בפנקס השותפים כבר הוגש. החנות עוברת לבעלות מלאה של אשתך תמורת שבעים ושמונה אלף שקל שהיא משלמת על חלקך — זה השווי שנקבע בהערכה. אתה יכול לחתום, או שנלך להליך משפטי שיימשך שנה וחצי ויעלה לך הרבה יותר."
הוא חתם.
היום אני עומדת בחנות ברחוב סוקולוב, בין שקי אדמה ועציצי רוזמרין, והשלט מעל הדלת עדיין אומר "גן ירוק" — רק שהשם שלי כתוב עליו ביחיד. לפעמים עדי עוברת ברחוב. פעם אחת היא נכנסה, קנתה שתיל לימון קטן, ואמרנו שלום בלי מבוכה. אין יותר "האחרת" ואין יותר "האישה הנבגדת" — יש שתי נשים שגילו את האמת ובחרו לא לחכות יותר.
